החיים זה לא אינסטגרם או אינסטגרם האנגאובר


האמת מאחורי המצלמה

לפני כמה זמן שאלתי באינסטגרם על מה הייתם רוצים שאכתוב בבלוג.

חברה ענתה שתשמח שאכתוב על איך הילדים שלי נראים תמיד כאלו רגועים.

הסתכלתי ימינה ושמאלה בדקתי שהיא כותבת לי – בפרופיל שלי,

הילדים שלי אמנם מקסימים ומהממים (חמסה חמסה) אבל הם לא רגועים וגם אני לא רגועה במיוחד.

היתה לי שכנה פעם שהיתה אומרת לי איך אני אף פעם לא שומעת אצלכם צעקות בבית – עניתי לה:

"את לא מקשיבה מספיק" ברור שאנחנו צועקים ומתעצבנים ורבים,

מה אני סנטה קלאוס?!?


קוראים לזה אשליית המצלמה.

המצלמה תופסת רגע בזמן, חלק משלם. לא רואים שם את הבלגאן על הרצפה והאבק על המדפים.

לא רואים את הדמעות של אביגיל כי עשיתי לה קוקו קצת בצד ולא בדיוק באמצע,

שלא לדבר על הדמעות כשהקוקו למעלה ולא למטה,

שזה שיא הדרמה הילדה פשוט לא אוהבת קוקו למעלה, נקודה.


כל היום אנחנו מסתובבים עם המחשבה של הדשא של השכן,

אם רק היה לי את הילדים של ההוא,

את הבעל של זאתי,

העבודה של ההיא,

הביטחון של אלו,

הגוף של מה שמה - בקיצור כל מה שאין לי!


גם אני חוטאת בזה,

זו אחת הסיבות שאני למדנית חסרת לאות.

נדמה לי שאם רק אקשיב לעוד פודקאסט,

אצפה בעוד סרטון אגלה משהו שלא ידעתי,

אהיה מישהי שעוד לא זכיתי להיות.


לפעמים יש לי האנגאובר מהדיאטה הרצחנית הזו של כל הזמן להקשיב, ללמוד, לקרוא, לגלות עוד ועוד

ואז זה נגמר בערב של נטפליקס ובהייה וחוסר יכולת באמת להכיל עוד משהו.

מכיוון שאני כזו למדנית אני גם קונה הרבה יותר מדיי ספרים ממה שאני קוראת, קופצת מספר לספר,

מחפשת לפעמים רק משפט אחד, רעיון אחד שייתן לי השראה, שיעניק לי נחמה או תובנה.


השבוע חזרתי לספר שהתחלתי כבר מזמן "לכי לשטוף פנים" של רייצ'ל הוליס המתוקה.

בספר המשעשע רייצ'ל כותבת שנדמה לנו שלכל הנשים סביבנו יש חיים מסודרים ומסופקים

ורק החיים שלנו נראים לנו מלאים במאבקים,

נדמה שרק לנו קשה להתמיד ולהגשים.

כל השקרים האלו רק מתארגנים לנו בתוך הראש ומונעים מאתנו לחיות את החיים בעוצמה.


כשקראתי עוד פרק השבוע.

חשבתי על הבור הזה שכולנו מתהלכים איתו.

לכל אחד הוא יושב בחלק אחר בלב,

פעם זה אני לא מספיק טובה, חכמה, יפה.

בתחתית הבור יש רק דבר אחד הפחד שלא יאהבו אותי ככה בדיוק כמו שאני:

לא מושלמת, לא מתוקתקת, לא מספיק רזה, עם הפצעים על הפנים והתלתלים שקופצים לכל מיני כיוונים.

זה הדבר שמשותף לכולנו – לכל בני האדם.


השבוע איש קטן וחכם אמר לי:

"אמא את יודעת מה הדבר הכי יקר בעולם?"

אני מיד עניתי:

"תחנת החלל הבין לאומית" (אביתר סיפר לי כמה זה עלה יום לפני)

ואז אוריה ענה:

"מה פתאום אמא, זמןזה הדבר הכי יקר בעולם!"

אני:....מממ

אוריה: "ואת יודעת למה אמא?"

אני: "למה ממי??"

אוריה: "כי זמן שעובר לא חוזר"

הרמתי לעצמי את הלסת החזרתי אותה למקום,

ואמרתי לו: "וואו אתה לגמרי צודק חכם חכמוני אחד".


זמן רבותיי - זמן זה המטבע היקר ביותר.

אוריה למד את זה ממיכאל המורה הסובייטי שלו למשחקי חשיבה.

הוא חוזר ואומר להם "זמן עובר ולא חוזר" רק במבטא רוסי כבד.


כל רגע שאנחנו עסוקים בדשא של השכן, בהנחת הנחות בשיפוטיות והשוואתיות זה רגע שהתבזבז ולא חוזר.

לי יש עוד דרך ארוכה לעשות בכל מה שקשור לכמה אני עוד צריכה ללמוד, לעומת כמה אני צריכה להקשיב פנימה להאמין שיש לי הכל כדי שאוכל לכתוב את הפוסט הזה.

שיש לי את היכולת לייצר תוכן איכותי, לבנות עסק מבוסס בלי עוד סרטון ועוד ספר.

שאני יכולה להיות אמא טובה גם אם אני מתעצבנת,

גם אם אוכלים שלושה ימים ברציפות את אותה המנה,

וגם אם הם לוקחים בגדים ישר מחבל תלייה.


החיים זה לא פינטרסט,

הם גם לא אינסטגרם.

החיים זה מה שאנחנו מקרינים על המסך הפרטי שלנו,

המחשבות שלנו, השקרים שאנחנו מספרים על עצמינו על כולם ועל עצמנו.


אנחנו בוחרים בכל יום מחדש את הסרט שיוקרן על מסך חיינו,

אנחנו הבמאים, הצלמים, התסריטאים והמלבישים,

אל תתנו לאף אחד להתפרץ לכם למסך,

בטח לא לי – ולתמונות החלקיות ביותר שאני מעלה!


מצורפת תמונה חצי חלקית וחצי אמתית,

יאללה באיי הלכתי לשטוף פנים!

שירה

54 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017