הרווח שביצירת רווח - או החיים בלופ



"בובה רוסית"

השבוע יום לפני שעליתי על הטיסה העונתית שלי למילנו הורדתי בנטפליקס שתי סדרות לצפייה. האחת על ורסאצ׳ה, שלא אזכה לראות מעבר לפרק השני בשל סצנות קשות ורחוקות ממה שאני ציפיתי לראות שזה אופנה, עיצוב ויצירתיות – אז זהו שלא, זו סדרה על פסיכופת ולי אין את הקיבה שתאפשר לי לראות פסיכופטים בפעולה.

הסדרה השנייה היא ״בובה רוסית״ שאותה השלמתי השבוע בשמחה. בסדרה הזו מתים כל הזמן, אבל באופן פחות חולה מהסדרה על ורסאצ׳ה, הסדרה משרתת את הכתיבה שלי ולכן אני מצטערת מראש אבל אני לגמרי ״מסופיילרת״ לכם אותה אבל בקטע טוב – אז לכו לראות.

הגיבורה נדיה (המהממת יש לציין) מתה בכל פעם מחדש מסיבת מוות שונה ומתחילה את חייה בדיוק מאותה הנקודה, יום ההולדת ה- 36 שלה. בכל פרק היא מתקדמת מעט, מצליחה לפתור פלונטרים קטנים ושורדת מעט יותר מגלגול החיים הקודם שלה.

היא נמצאת בלופ של החיים והמוות שמתחילים כל פעם מחדש מול המראה בשירותים משהו כמו 15 פעמים.

באופן סימבולי השבוע חוויתי חוויה שיצא לי לחוות אותה שלל פעמים בחיים שלי, מפאת כבוד וחיבה לכוכבים באותו האירוע לא אפרט את פרטי האירוע רק אציין שלא היה בו שום דבר נעים ויחד עם זאת הוא היה מוכר לעייפה.

כשהתיישבתי לכתוב את הפוסט השבועי פתאום נפלו להם האסימונים וראיתי את ההקבלה בין החיים שלי לבין הסצנה החוזרת ונשנית מהסדרה "בובה רוסית".

לא פעם ולא פעמיים אני מרגישה שאני חיה את אותה הסיטואציה שוב ושוב, אני למודת ניסיון ואני אומרת לעצמי בפעם הבאה אני אעשה את זה אחרת. פעם זה עם הילדים, פעם עם המשפחה, אני מתקדמת מעט, מסיקה מסקנות אבל אז רגע לפני שאני יוצאת מהלופ אני מוצאת את עצמי שוב אומרת לעצמי ""you should know better by now

נדמה שהרבה מהאתגרים שאנחנו עוברים בחיים הם אותם האתגרים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, בספר שכתבתי לכם עליו בשבוע שעבר "מכתבים מהעולם הבא" כתוב שאנחנו באנו עם משימות ושיעורים ללמוד מהם בכל גלגול חיים. ולכן נדמה שלא במקרה התחושה הרבה פעמים היא של תקיעות, של הנה אני עוד הפעם חווה את החוויה הזו, ואיך לעזאזל מצאתי את עצמי שוב באותה הסיטואציה, כבר הייתי אמורה להצליח לעבור את השלב הזה במשחק החיים, אבל הנה אני חיה את אותה הסצנה שוב!

כשאני חושבת על תקיעות אני חושבת על השיר הזה של פורשיה נלסון, סופרת ומשוררת אמריקאית, הוא נקרא "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים":


פרק ראשון אני הולך ברחוב. יש בור גדול במדרכה. אני נופל לתוכו. אני אבוד. אני חסר אונים. זו לא אשמתי. לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.


פרק שני אני הולך באותו רחוב. יש בור גדול במדרכה. אני מעמיד פנים שאינני רואה אותו. אני שוב נופל לבור. אינני יכול להאמין שאני שוב באותו מקום, אך זוהי לא אשמתי. עדיין לוקח לי המון זמן לצאת מהבור.


פרק שלישי אני הולך באותו רחוב. יש בור גדול במדרכה. אני רואה אותו. אני עדיין נופל לתוכו. זהו כוחו של הרגל. עיניי פקוחות. אני יודע היכן אני נמצא. זוהי אשמתי. אני יוצא מהבור מיד.


פרק רביעי אני הולך באותו רחוב. יש בור גדול במדרכה. אני עוקף אותו.


פרק חמישי אני הולך ברחוב אחר


זה שיר על התקיעות ושברו.

על הלופ האינסופי שכולנו חיים בו ועל היציאה מהמבוך.



עקומת הלמידה

כי בסוף האוטוביוגרפיה אחרי שנפלתי, מעדתי, האשמתי את כולם אז, כן אז למדתי לקחת אחריות יצאתי מהבור ובפעם הבאה כבר אלך ברחוב אחר.

הרבה פעמים לפני שאנחנו מצליחים באמת לצאת מהתקיעות אנחנו מצליחים לרווח את "הנפילות לבור", אם פעם נפלתי לבור בכל יום אז היום אני נופלת לבור פעם בכל כמה חודשים שזה בהחלט רווח תרתי משמע.

לא סתם היציאה מהתקיעות, ומסצנות חוזרות ונשנות במשחק החיים הם מסע בפני עצמו, לא משנים הרגלים ברגע ולא יוצאים מתקיעות בהחלטה, השינוי קורה במרווח שגדל מפעם לפעם.

הרבה פעמים אני נתקעת בשרבוט הזה בהקשר של הצלחה. נדמה לנו שההצלחה היא קו בכיוון מעלה, אך האמת היא שהיא נראית כמו לופ אחד גדול ויום אחד אחרי הרבה נפילות ומעידות לבור המוכר והידוע אנחנו פתאום מוצאים את היציאה מהלופ.

זה מזכיר לי משפט שפעם נתקלתי בו שאומר אנחנו לא חיים פעם אחת, אנחנו מתים פעם אחת וחיים כל יום מחדש.

כל יום הוא הזדמנות ליפול ולקום, לטעות וללמוד, לעשות את אותו הדבר ואז לשנות.

העניין הוא ברווח!

9 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017