להתחיל מבראשית


תמונה מתוך האינסטגרם של spaceil

איזה שבוע!

אפשר לכתוב עליו פוסט בשתי מילים, אבל אני לא אחסוך מכם את ההנאה שבקריאה.

ידעתי שאני צריכה לדחות את פרסומו לשישי אולי כי קיוויתי שהנחיתה של בראשית תוסיף לו טוויסט אבל גם ההתרסקות תרמה את שלה והפוסט נכתב כולו מחדש.

כשהייתי בערך בת תשע היה לי טייפ קטן ליד המיטה. בכל ערב הלכתי לישון והייתי מאזינה ערב אחרי ערב לקלטת של "עלובי החיים".

אבא שלי לקח אותי לראות את ההצגה של ויקטור הוגו ואני חזרתי הביתה עם הספר והקלטת ועד היום אני יכולה לזכור את קולו של הקריין, את רעש הגשם, את התיאורים של רחובות פריז ואת השוטר שרודף ומחפש אחר ז'אן ולז'אן.

ערב אחרי ערב הייתי מקשיבה לסיפור, לאותו הסיפור, קמה מהמיטה רק כדי להחליף את הצד של הקלטת.


כילדים אנחנו יכולים לראות את אותו הפרק של אותה הסדרה, לקרוא את אותו הספר ולהרגיש כאילו זה הרגע שמענו את זה בפעם הראשונה, שלא לדבר על ה- 2.5 מיליארד צפיות של ילדי העולם לשיר "בייבי שארק", זה מזכיר לי שנמרוד שמדבר גששית שוטפת תמיד אומר לי: "את לא שמעת את זה אף פעם?" ואז עונה לעצמו בקול של שייקה: "לא! הרגע פעם שלישית".

השבוע היה בדיוק ככה, חצי מדינה בחרה באותו הראש ממשלה "הרגע פעם שלישית" (אל תשכחו את המבטא של שייקה), וחצי קמו או נשארו ערים כל הלילה רק כדי לגלות שמספרים את אותה הבדיחה שוב הפעם.


אנסה להמעיט בפוליטיקה (לא בטוחה שזה ילך לי) ואנסה לכתוב על נקודות המבט האחרות של מה שקרה השבוע בהקשר של שינוי, הרגלים, ריטואלים וסטטוס קוו.

הרי כאלו אנחנו יצורים של ריטואלים שמצחצחים שיניים באותה היד יום אחרי יום, שאוהבים שינוי אבל לא באמת עושים שינויים ובעיקר שטוב לנו ונוח לנו בסטטוס קוו שלנו – רק אל תזיזו לי את הגבינה בבקשה, כן גם אם היא מעופשת, עלובה ויורדים עליה טילים מדיי פעם.


לא יודעת אם פעם כתבתי לכם את זה אבל אני גדלתי בבית שאן, ובמשך שנים תמיד אהבתי להגיע לביקורים בעיר הזו, לא זכרתי ממנה הרבה כי עזבתי בגיל צעיר, אבל היא תמיד הרגישה לי כמו מקום בטוח, ובעיקר היא הרגישה לי מקום שבו הזמן עמד מלכת.

אבא שלי היה ראש העיר של בית שאן במשך שתי קדנציות, ראש העיר היחיד מטעם מפלגת העבודה שהיה אי פעם בבית שאן. בכניסה לעיר ישנו בניין קטן עליו במשך שנים (ואולי עדיין) ישנו שלט שכתוב עליו "בית שאן עם יצחק קינן", וכשאמרתי שהזמן עמד מלכת לזה התכוונתי.


בית שאן בתפיסה שלי היא פריפריה לא רק מבחינה גיאוגרפית היא גם מקום שבו דברים כמעט ולא משתנים, הכל נשאר במקומו הפיזי והמנטאלי, אותה המפלגה ואותם המשפחה (משפחת לוי היקרה) לא משנה מה קורה תמיד עדיף את המוכר והידוע.

לעומת זאת אנשי המרכז (ליטרלי) אוהבים שינוים, צריכים ריגושים, רוצים שיפתחו לנו את המסעדה המגניבה הבאה ואז נוטשים את המסעדה שאהבנו כל כך והיא נסגרת לטובת הכוכבת הבאה בשמי הקולינריה התל אביבית.

אנחנו "סאקרים" של שינויים, קופצים מדבר אחד לדבר השני בשם הריגוש ובשם האופציה למשהו טוב יותר.


לי לא יצא להצביע הרבה (לצערי) אבל בשנים האחרונות הצבעתי לכחול – לבן, יש – עתיד, מפלגת העבודה ולקדימה. כן אני מאנשי המרכז הפיזי והמנטאלי. מאלו שמקפצים ממסעדה למסעדה, אוהבים שינוי, מחפשים ריגושים ואין להם את הבית האידאולוגי הקבוע מלבד השינוי.


באימון יש מושג שנקרא "לא בר אימון", במובן מסוים המושג הזה יכול לסכם את האנושות כולה יש את ברי האימון ויש את אלו שלא. את אלו שרוצים שינוי כי הם חושבים שהוא בהכרח יותר טוב וכאלו שהם נגד שינוי כי שינוי=סכנה.

זה מחבר אותי לצירים המקבילים שקיימים בעולם ופועלים בו בעת בניגודיות, האחד מושך אל הקדימה, אל הלא נודע בתקווה למצוא שם משהו טוב, והשני שמושך אחורה ורוצה את המוכר והידוע ומפחד ממה שיביא אתו העתיד.


והשבוע הכוחות המנוגדים האלו פעלו במדינה הקטנה שלנו, כח אחד משך אחורה, אל העבר, אל הידוע, אל המקום של הפחד, של השוני שבינינו והאנטי למי ששונה מאיתנו, ומן העבר השני היה מי שמשך קדימה אל האור, אל אופציה טובה יותר (אולי), אל העתיד, אל השוויון, אל דברים שלא קיימים כרגע אך הם בהחלט אפשריים.


והיה עוד כוח,.

מטר וחצי של כוח ועוצמה ארוזים בקפסולת זמן קטנה, עטופים בנחישות והתמדה של חלום שאין לו אופציה אחרת אלא להתגשם.

בדמיון שלי שלושת היזמים של בראשית כילדים היו מאלו שעשו את אותו הדבר פעם אחר פעם, מנסים, נכשלים ומנסים שוב, מתקדמים ולא מוותרים.


כי האמת היא שלחזרתיות יש כוח.

יש כוח להצביע לאותה המפלגה ולהיות נאמן לה כל החיים.

יש כוח להקשיב לאותו הדבר פעם אחר פעם.

יש כוח לקרוא או להקשיב לאותו הספר עוד ועוד.

ויש כוח לאמונה שגורמת לנו לנסות משהו שוב ושוב עד שמצליחים.

יש ערך בשינוי ויש גם ערך במוכר והידוע,

יש מי שמופעל מאיזה תמונה בעתיד,

ויש מי שמופעל מזיכרון בעבר.


בסופו של יום כדי ללכת קדימה אנחנו צריכים חזון, ללכת אחריו ולאורו.

כדי להאמין שמשהו שיכול להיות אפשרי בעתיד צריך מנהיג, צריך איש חזון, צריך אנשים שיציירו לנו איך זה יהיה, ואיך זה ירגיש, ומה החללית תעשה בשעה הזו ובתאריך הזה והזה, וצריך מפה ונקודות ציון ואז אנחנו יכולים להאמין ולגלות שגם השמיים הם לא הגבול..


אנשי בראשית יודעים עכשיו את הדרך לירח,

עם זה אי אפשר להתווכח.

השאלה היא אם לאנשי ארץ הבראשית יש משהו שיכול להוביל אותם אל עבר העתיד שכולנו רוצים עבור הארץ הקטנה הזו.

41 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017