על הקשבה וביונסה



​​​

חוש הראייה והשמיעה הוא לרובנו דבר מולד ומובן מאליו.

אנחנו שומעים מוזיקה, שלל רעשים ודיבורים, יש את אלו עם השמיעה המוזיקלית ואת אלו עם השמיעה הסלקטיבית.

לא מזמן ניסיתי להסביר לילדים מה ההבדל בין להקשיב ולשמוע,

לא לפני הרבה זמן הבנתי בעצמי את משמעות ההקשבה - או יותר נכון את אומנות ההקשבה.

​​

באחד ממפגשי האימון שהעברתי עם המאומנת המקסימה שלי, היא אמרה לי ״אף אחד לא מקשיב לי״ והאמת שכמה שזה נשמע כואב רוב האוכלוסייה בעולם מרגישה כך.

הקשבה היא מיומנות נכחדת.

בעולם שבו הקשב שלנו מחולק לכל כך הרבה מסיחים, לעיתים גם בו זמנית, היכולת להקשיב הקשבה עמוקה, כנה, מהלב, היא משימה כמעט בלתי אפשרית.

לא מזמן הסתיים לו החופש הגדול.

ואם יש משהו שכל האימהות שבקהל יודעות להגיד זה שהמילה שהן שמעו הכי הרבה במהלך החופשה הייתה..... אימא!!

מיומנות הקשבה של אימא זה בהחלט מיומנות של גיבורת על!

לשמוע את ״הדרגה״ שלך מיורטת אלייך בקצב מסחרר משלושה כיוונים שונים, בו זמנית ובלי המתנה לתגובה, מודה שלעיתים אני מאבדת כל קשב!

לא פלא שיש רגעים שאני כאילו נעלמת בתוך עצמי רק כדי לא לשמוע את מטח ה"אימא״ שנע לעברי במהירות האור כאילו שאם אתעלם ולא אקשיב הוא ייעלם.

אבל הוא לא נעלם.

מקסימום, אבא אחד ויחיד מציל את המצב בנונשלנטיות של מישהו שהרגע הגיח לסצנת מתח וכל הקהל נושם לרווחה.

״אימא, את לא מקשיבה לי״

זה המשפט שהכי מכאיב לי.

אני כל כך רוצה לדעת להקשיב,

כל כך מבינה את החשיבות של ההקשבה,

בטח לילדים ולא פעם ולא פעמיים אני נופלת במקום הזה,

כאילו הבן שלי שם לי מראה ואני שוב מביטה בבואתי,

מוציאה לעצמי לשון ועשה קולות של ״נה נה נה נה נה... רואה?!? את לא מקשיבה...״

ושוב אני שואלת את עצמי, איך נפלתי בפח הזה?

דווקא במיומנות שהכי חשובה לאימא ולמאמנת.

אז אני אוספת את עצמי ואומרת: ״אביתר, אני מקשיבה. מבטיחה! לא אגיד מילה עד שתגיד לי אם אתה רוצה לשמוע את דעתי״ וכל הזמן הזה הראש שלי קודח ומתאפק שלא להגיד לו מה הוא היה צריך ,או לא צריך לעשות.

וכמה זה קשה, במיוחד לאנשים כמוני, שאוהבים לדבר, להישמע חכמים ושבטוחים שהם יודעים מה טוב ונכון לילדים.

אבל ההקשבה ״יה חביבתי״, אני מזכירה לעצמי,

ההקשבה היא אם כל המיומנויות - היא האמא של מיומנויות האם.

הדיבור בתוך הבית הוא אחד הכלים החשובים, למילים יש כוח רב עוצמה,

שרשרת הדיבור ויכולות התקשורת הבין-אישית מתחילים בקשב.

ההקשבה גם אם לרובנו נראית או מרגישה פסיבית היא אחד הכלים המשמעותיים שדרכם ילד לומד על העולם, הוא לומד את מקומו, הוא לומד להקשיב לעצמו, הוא לומד להקשיב לאחר, להיות אמפתי, ובעיקר מעניקה תחושה של קיימות – תחושה שאנחנו אהובים וראויים לאהבה.

איך אנחנו לומדים להכיר את עצמנו אם לא דרך אוסף המקשיבים לנו שמעצבים את המציאות שלנו. אם הילד שלנו בא ומשתף אותנו במשהו מצחיק לדעתו ואנחנו לא מתעניינים או לא מקשיבים, באותו הרגע משהו בתוך הילד מתעצב – הייתה לו תובנה, הוא הסיק מסקנה ולעיתים אלו דברים קטנים, הקשרים שנעשו על הדרך ויישארו אתו ויעצבו את חייו.

חלק מההתפתחות שלנו כאנשים וכאימהות זה לשכלל את הקשב, לקשב נקי וקשב לא שיפוטי, גם אל החוץ וגם אל הפנים, אל העצמי.

כשאנחנו מקשיבים מהלב, אנחנו רוצים להבין באמת, הקשבה יותר מכל מקרבת.

לראות את כוחה של ההקשבה בתהליך של אימון זה פשוט מדהים, לא לחינם מלמדים אותנו שכל התשובות נמצאות בפנים כשבן אדם מדבר הוא מעבד את מחשבותיו, מסיק מסקנות ומגיע לתובנות.

מטרת ההקשבה העמוקה היא אחת והיא לעזור לאחר.

כאשר אני מקשיבה ללא שיפוטיות עם רצון נקי להקשיב, הקשבה עם חמלה, נוצרת הזדמנות לסבול פחות, הקשבה שכזו יכולה לחולל טרנספורמציה אצל כל אחד.

כשאופרה ווינפרי סיימה את תכנית הטוק שואו שלה היא סיכמה שאם יש משהו אחד שהיה משותף לכל עשרות אלפי האנשים שהיא ראיינה, כולל אובמה וביונסה (אם היה ראוי להשים פה אימוג׳י של גבות מורמות אז היה כאן אחד כזה) זה הרצון להרגיש שרואים אותנו, להיות מובנים, שיאשרו את קיומנו (המילה הנכונה היא Validated , אבל איך לעזאזל מתרגמים אותה ולא נשמעים כמו קופסת שימורים?)

ואם ביונסה רוצה שיראו אותה, רוצה להרגיש מובנת ״וקיימת״ אז מה יגידו עזובי המזרח התיכון?


כולנו בילינו שנים ארוכות בילדותינו ללמוד לקרוא, לכתוב, בגיל צעיר עוד יותר גם למדנו לדבר – זה היה תהליך ארוך, רצוף קשיים וטעויות – אבל לאף אחד לא היה ספק שהוא חיוני.

ומה לגבי הקשבה?

הרי אנחנו מעבירים שעות רבות בהקשבה, למשפחה, חברים, רדיו, טלוויזיה, חדשות, בשיחות, ישיבות, לימודים וכו' – האם הקשבה היא לא מספיק חשובה שנלמד גם אותה?

בספר הידוע של סטיבן קובי "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים" הוא מקדיש פרק שלם לנושא, הוא אומר שאם אנחנו רוצים לתקשר באופן מוצלח אנחנו צריכים ראשית לבקש להבין ורק אחר כך להיות מובנים.

הרי אנחנו מקשיבים במטרה להשיב לא במטרה להקשיב, אנחנו מחכים שהשני יגמגם רק כדי שנוכל סוף כל סוף להשחיל את דעותינו האינטליגנטיות והמנומקות.

ומה אתנו?

האם לעצמנו אנחנו מקשיבים?

כמו שקשה להקשיב הקשבה עמוקה לאחר,

כך גם לא קל לנו להקשיב הקשבה פנימית, כזו שמצליחה לנקות את הקולות המגיעים מן החוץ ואלו המרעישים בתוכנו, הקשבה שכל מטרתה להגיע אל העומק שבנו אל המקום האוטומטי, אל האני האמיתי.

גם אינטואיציה היא הקשבה, הקשבה פנימה.

הקשבה ללב לחכמה הנצורה בתאי גופנו.

לפני כמה זמן מישהו שאני מאוד מחבבת אמר לי משהו ומיד בגוף שלי משהו הרגיש לי לא טוב, כאילו המילים לא עבר את המסננת שלי.

אני ברצון שלי לראות תמיד את הטוב והכנות באדם האמנתי לו.

לא עבר הרבה זמן וגיליתי שהבטן שלי חכמה ממני, שאכן לא היה אמת בדבריו.

לא נפלו השמיים מהאירוע הספציפי הזה, אבל לולא הייתי מקשיבה לאינטואיציה שלי ייתכן שהייתי חוסכת לעצמי קצת עוגמת נפש,

יש משפט שאני מאוד אוהבת: ״אם מישהו מראה לך שלא אכפת לו ממך, תאמין לו - בפעם הראשונה״.

ללמוד להקשיב פנימה לסימנים החזקים שנשלחים אלינו מהגוף שלנו זה יתרון.

אני מתרגלת הרבה הקשבה לגוף שלי, הקשבה ללב שלי, לא מעט שינויים שעשיתי ובחירות שבחרתי עשיתי דרך הקשבה לגוף, הרבה רגשות לא נעימים שאצרתי בגוף נעלמו מרגע שאזרתי האומץ להחליט אחרת.

יום ההולדת ה- 40 שלי קרב ובא.

ניסיתי להקשיב ללב כשחשבתי על הדרך הכי נכונה לחגוג את נקודת הציון המרגשת הזו.

אז חשבתי על כל הדברים הברורים, מסיבה, פיקניק, טיול וכו׳ ומשהו בבטן הרגיש לי שזה לא נכון.

יש לי בעיה קשה עם מתנות – אני לא אוהבת לתת ולא לקבל אלא אם כן אני קונה אותם לעצמי ולכן רציתי למנוע מעצמי ומאחרים את עוגמת הנפש והגעתי למסקנה המפתיעה שאף אחת מאופציות החגיגה לא מרגישות לי נכונות.

בכתיבה אני נעזרת בקריאה, קטעים שסימנתי בספרים, חומרים שנותנים לי השראה ועוזרים לי לעשות סדר במחשבות.

והנה פתאום בעודי עומלת על הפוסט הזה הגיחה לי מחשבה, שאת היומולדת הקרוב אני בכלל צריכה לחגוג לבד - בזמן לבד עם עצמי, דבר שאני לא חושבת שעשיתי אותו אי פעם, בטח לא במודעות או מבחירה ובטח לא עם ההערכה לשקט שיש לי עכשיו.

פתאום יותר מהכל חשוב לי להיות עם עצמי, לחוות את עצמי באופן פשוט ונקי, ללא כל התפקידים שלי, הסביבה והשגרה.

להתחבר למקורות הפנימיים שלי, להקשיב ללב, לאינטואיציה, להיות קשובה וגם קצת שקטה.

להיות במקום צחיח, נטול גירויים,

כזה שאין בו כמעט מה לשמוע ושאפשר בו להקשיב.

מקום לשקט, להתכנסות ולהתחדשות.

זמן להקשבה, עת להבין את מקומי, עולמי ואת מי שאני.

(ואגב סיבת השיתוף היא בראש ובראשונה כדי שלא אוכל להתחרט!)

אסכם בכך שהכתיבה הזו מגיעה מעבודת הקשבה עמוקה.

מן ההקשבה העצמית נובעות המילים האלו וצפים המשפטים, עולים נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם ונאספות להן תובנות ולכן להיות בהקשבה גם לסביבה ובעיקר לעצמי הוא מקום שאני מאחלת ליותר ממנו.

והפעם אותיר אתכם עם שאלה:

אם הייתם מקשיבים לעצמכם, הקשבה פנימית, כנה, עמוקה ולא שיפוטית – מה הייתם שומעים?

תודה

שירה


2 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017