בין יובל נח-הררי ואנה ארונוב או החיים בעריכה



כבר אמרתי לכם פעם שיוטיוב הוא "האלוהים" שלי? יוטיוב בשבילי הוא מעין "מדורת השבט" ,זה בית המדרש שלי, אולם ההרצאות והפרופסור הפרטי שנגיש לי 24/7. ממנו אני שואבת לא מעט השראה וחומר למחשבה.

YOUTUBR IS MY GOD ככה אני אוהבת לקרוא לאפליקציה הזו.

אצלנו בבית זה אחד ממקורות הידע החשובים ביותר. אביגיל לומדת לספור באנגלית ובאיטלקית, אביתר ואוריה רואים סרטונים וסדרות שהם מגלים כמו "דברים שלמדתי היום" (חובה!) או סתם רוקדים לקליפ של סטטיק ובן-אל (ברור!).

דרך היוטיוב הם לומדים כל כך הרבה דברים מעניינים על העולם, תופעות טבע וטכנולוגיות חדשות. וכשאביתר שאל אותי השבוע אם אני יודעת מה ההבדל בין צנטריפוגלי לצנטריפטלי (כי הוא כן יודע) הבנתי שהאלוהים החדש שלנו עושה עבודה לא רעה בכלל. (אגב, יש למשהו תשובה מוכנה בשבילי בשלוף??)

אני לעומת זאת הקשבתי השבוע ליובל נח הררי שאני מתקשה לסיים את הספרים שלו כבר שנים, אבל להקשיב לאנגלית הרצוצה שלו גרם למוח שלי לעשות הקשרים חדשים במיוחד.

החיים שלנו זה סיפור אומר יובל, כל אחד כותב את סיפורו, כל אחד מאמץ לעצמו ז'אנר אחר, יש את אלו עם סיפורי הטרגדיות, אלו עם סיפורי הקומדיה, חלק בכלל חיים בבוליווד ורוקדים להם איצ'יקידנה לאורך כל דפי סיפור חייהם. העצמי, האני שלנו הוא בעצם סיפור לא אמת אובייקטיבית אלא סיפור שספרנו לעצמנו.

בעבר הסיפור שלנו נבנה בתוך הראש שלנו, בניית הזהות הוא תהליך שעברנו בפנים ואז הוא זלג החוצה לסממנים החיצוניים. היום אומר נח-הררי עשינו אאוטסורסינג לבניית הזהות שלנו והיא נעשית בחלקה הגדול ברשתות החברתיות, למשל הפרופיל שלנו שמלא רק בתמונות מחופשות או ממסעדות.

דוגמה מעולה לכך אפשר למצוא בשאלה: כמה מהתמונות בפיד שלנו אנחנו מחייכים? אם נהיה צנועים נגיד לפחות 50%, בחיים אין מצב שאנחנו מחייכים חצי מהיום, כנראה שאפילו לא 5% ובטח לא נופשים בחו"ל או אוכלים במסעדות כל הזמן. וכך יוצא שהסיפור של חיינו – הזהות האינטרנטית שלנו היא לא בדיוק האמת, אנחנו עורכים את חיינו.

אגב לא רק החיים הפרטיים שלנו הם סיפור. דתות, מדינות, הכלכלה וכסף כל אלו הם גם סיפורים שסיפרנו לעצמנו ושמיליוני ומיליארדי אנשים ברחבי העולם מאמינים לו באדיקות כבר מאות ואלפי שנים.

לדוגמה במשך אלפי שנים באירופה הסיפור היה סיפור מתח של מלחמות, מונרכיות וכיבוש שטחים. שתי מלחמות עולם קרו בה במאה הקודמת והנה בשנות ה- 90 הסיפור העקוב מדם הזה הפך לסיפור אחר של איחוד, שותפות וגבולות פתוחים.

החיים בעריכה – אנחנו כל הזמן עורכים את עצמנו, ממש כמו סרט הוליוודי שבה כל סצנה מצולמת לפעמים עשרות פעמים, וקטעי וידאו נחתכים ומצורפים אחד לשני והסרט נראה לנו כרצף אך הוא בעצם עשוי מחלקים קטנים שנראים טוב על המסך אבל המון אנשים במשך המון זמן התאמצו כדי שזה ייראה ככה.

אז איפה האמת ומהי ? ומי אני זאת הערוכה בפיד שאני רוצה שייראו או זאת שקמה בבוקר כמו אריה שישן בג'ונגל על שיח?


נח הררי מדבר על החשיבות שבמסע לחיפוש עצמנו. כשאנחנו עוברים תהליך אישי שכולל התבוננות פנימית, חקירה של האני, וחיפוש עצמי בדרך כלל הדברים הראשונים שיעלו יהיו דברים פחות נעימים כמו כאבים מהילדות שאנחנו סוחבים איתנו, אך המפגש הראשוני ההכרחי הזה עם העצמי שבמשך אלפי שנים פילוסופים ואנשי דת שלחו אנשים לצאת אליו דרך פעולות שונות כמו מדיטציות, התבודדויות ומסעות רגליים בסגנון "דע את עצמך" הם לא חוויה קלה, אך היא חשובה והכרחית גם לבניית זהות חזקה ויציבה.

כל זה מצטרף לדימוי העצמי ולהערכה העצמית שלנו, שבו נדבר גם על זה לרגע, זה אף פעם לא מה שנראה לנו מבחוץ. לרוב, אנחנו זקוקים למשהו מבחוץ שיתווך למשהו ההוא שבפנים ש"אני בסדר". הרי איכשהו רוב השיח הפנימי שמתנהל לנו בתוך הראש רובו הוא שלילי, "אני לא מספיק טובה", "לא מספיק חכמה" "ולא מספיק יפה".

אם מישהו היה לוקח את הזמן להקשיב לשיחות הפנימיות שלנו הן היו נשמעות כמו מבזק חדשות עם יונית לוי בפנים חמורות סבר בלופ וזה לא נשמע כמו שיח פנימי אטרקטיבי במיוחד.

העולמות הפנימיים והדימוי העצמי כל אלו נושאים שמרתקים אותי – ההשפעה על חיינו היא עצומה ולא תמיד אנחנו זוכים לטפל במקומות הכואבים האלו.

מי שכן לקחה את הזמן ללמוד את עצמה היא לא אחרת מאשר אנה ארונוב. השבוע הסתקרנתי מאוד ועברתי מאפליקציית היוטיוב לזו של מאקו על מנת לצפות בסדרה "לאהוב את אנה" מסמך מרתק של אישה שהסכימה לקחת את המסע האישי שלה למסך כדי שכולם יוכלו ללמוד ממנו.

אני אישית ראיתי תהליך שבו אישה מאוד מוצלחת מכל הבחינות עוצרת ולוקחת את הזמן להבין מה הם הדברים שחוסמים ממנה כדי להצליח למצוא זוגיות, וראיתי איך לאט לאט היא מגלה שהסיפור שהיא יצרה לעצמה בראש פשוט מנע ממנה להצליח בתוך מערכות יחסים. אפשר לראות על פניה בכל פעם איך תוך כדי שיחה עם הפסיכולוג היא מגיעה לתובנה חדשה, אפשר לשמוע את האסימון נופל ומשהו מתחבר לה ואז איך היא לוקחת באומץ את התובנה הזו איתה לדייט שאחרי ואיך היא משתמשת בכלים שקבלה ומשפרת את עצמה מדייט לדייט ומתחברת אל האני הפנימי שלה ולא מוותרת על עצמה בתהליך.

הסיפורים שאנחנו עוטים על עצמנו במשך חיינו כבר לא משרתים אותנו, הם היו מספיק טובים כדי להביא אותנו לנקודה הזו אך כבר לא משרתים אותנו מכאן הלאה.לעתים

אז איפה מתחיל ונגמר הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו ולעולם? איפה האמת ואיפה האשליה? שאלות חשובות שגם אם אין לנו תשובה חשוב לעצור ולהתעכב עליהם, ומילא אנחנו המבוגרים מה עם הילדים? איך אפשר לגבש זהות בעולם בו קשה להבחין בין הווירטואלי והריאלי?

העולם בעתיד ישתנה כל 8-10 שנים מקצה לקצה ואנשים יצטרכו להמציא את עצמם מחדש כמעט בכל עשור ונח-הררי מציע להורים שבינינו לוודא שילדינו יהיו חמושים בחוסן ואינטליגנציה רגשית מפותחים, זאת על מנת שיוכלו להתמודד עם התהפוכות שהעתיד יביא על העולם חדשות לבקרים.

את מידת השינויים קשה לחזות אבל אני חושבת שחוסן ואינטליגנציה רגשית מוטב שיהיה לכולנו, זה שירת את הילדים שההורים שלהם שלחו אותם בגיל 7 לארץ ישראל באוניה לבד כמו אבא שלי ואת אלו שמצאו את עצמם לבד בעולם עם בגדים מרופטים לגופם כשמלחמת העולם השנייה הסתיימה, כמו הסבא והסבתא של נמרוד.

אני משערת שהמקור לחוסן ואינטליגנציה רגשית הוא המשמעות שאנחנו נותנים לחיים והשליטה שיש לנו עליהם.

החיים מטבעם מטלטלים, כל יום מביא איתו הרבה יופי אבל גם לא מעט כיעור וסבל. כשיש משמעות לחיים, לקיום ולסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו אז הספינה "הערוכה" שלנו מרגישה יותר יציבה במים הסוערים של היום יום וכשזה קורה גם הרגישות שלנו כלפי האחר וכלפי עצמנו גדלה.

בשורה התחתונה הזמן שאנחנו משקיעים בלהכיר את עצמנו, בלנסות להבין איך הקופסא שמעל הכתפיים שלנו עובדת היא עבודת קודש, היא זו שנותנת משמעות לחיים, היא זו שיוצרת חוסן והיא גם זו שמפתחת את האינטליגנציה הרגשית כלפי עצמנו וכלפי האחר.

#הקשבה #השראה #אימוןאישי #מאמנתאישית #התפתחותאישית #שירהאורןקינן #בלוג #בלוגאישי #צמיחהאישית #יוטיוב #יובלנחהררי #אנהארונוב #ילדים #אינטליגנציהרגשית

4 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017