ההרצאה הראשונה שלי ואיך זה קשור לדובוני אכפת לי



אחרי שבוע רווי בכתיבה ועשייה אני יושבת מול הדף הלבן שבמסך ומתקשה לכתוב משהו שלא נקרא, נשמע ומרגיש כמו קלישאה.

מתנצלת מראש לכל בעלי הבטן הרגישה אבל ייתכן ויעלה תוכן דביק ומלא בקלישאות.

אם יש משהו שאני יודעת בוודאות מהזמן האחרון זה שאם יוצאים באמת מגיעים למקומות נפלאים. ואם מתחילים את הצעד הראשון פתאום הצעד השני החמישי והשמיני נגלים להם לבד. ממש כמו נסיעה בכביש חשוך, הפנסים אפילו העוצמתיים ביותר מעירים רק את המטרים הקרובים, לא הקילומטר השני וגם לא החמישי גלויים אבל הביטחון של הנהג קיים כי הוא יודע שככל שהרכב יתקדם כך הפנסים יגלו לו את המטרים שהוא צריך לראות.

אתם מתארים לכם כמה מלחיצה החידה על הרכב שיוצא מתל אביב לחיפה היתה יכולה להיות אם הנהג היה חייב כבר לראות את כל הכביש לפני שיצא לדרך.

וואלה אם זה מה שהיה קורה כולם היו נשארים בתל אביב ואף אחד לא היה זוכה להגיע לחיפה "אבר", אפילו לא בשביל לראות את העץ קריסמס היחידי במדינה (קריצת עין).

אז למה אני מעלה לכם חידות, השערות ומפות פה על הדרך?

כי כשאני יצאתי לדרכי החדשה, אך הוותיקה, וואלה לא היה לי מושג מה יקרה בקילומטר הרביעי והחמישי אבל קיוויתי שיקרו דברים טובים ומעניינים וברוך שמה הם קורים.

ידעתם שיש לי צוות יח"צ?

גם אני לא ידעתי אך מסתבר שיש. למזלי אני מוקפת בהרבה אנשים אוהבים ותומכים. סביבה תומכת לעיתים רואה יכולות בי שאני אפילו לא הייתי בטוחה שיש בי.

בשבת אחרי המתנה ארוכה של חודשיים פלוס זכיתי לדבר מול 30 אנשים, פולנים חמודים ומשעשעים.

את היוזמה העלתה אשת היח"צ שלי שהיא לא אחרת מאשר חמתי היקרה, שבזמנה הפנוי עושה לי שיווק, יחסי ציבור ומסדרת לי "גיגים" בכל מיני אולמות.

עכשיו בינינו עולות לי כל הבדיחות הפולניות על החמה, אך חמתי מסתבר היתה מוכנה לסכן את קשרי החברות ארוכי השנים שלה ולתת הזדמנות לכלתה (הלא פולניה) לבוא ולהרביץ בחבריה הפנסיונרים קצת תורה.

אז במשך השבועיים האחרונים הייתי כל כולי בתוך ההרצאה (כן אני דחיינית – אך אני ממש טובה בזה – זה כשרון של אדריכלים תמיד להגיע ללילה שלפני ההגשה) ולכן בחמישי האחרון לא הרגשתי פניות רגשית, מחשבתית או הקלדתית לשם כתיבת הבלוג וקפצתי ראש אל תוך ההרצאה.

עבדתי בכל המרץ כתבתי, שחזרתי, שייפתי את המצגת, הכנתי לי פתקים ובארוחת שישי, בתור האחראית על הבדיחות בשולחן אמרתי לחמתי "אם זה יוצא טוב זה בזכותי, אם זה יוצא רע זה באשמתך". לחצנו ידיים וחתמנו על ההסכם. ואז כשנכנסתי לסלון המוכר של חמיי אמרתי לעצמי "למה את צריכה את זה?" דווקא נפלת על שבת שמשית, לא היה יותר כיף לשכב על המחצלת עם חברים בשמש?

אז זהו שלא!

כזו אני. מעולה בלסבך את עצמי, מתחייבת מראש על דברים שמוציאים אותי מאזור הנוחות, הטרנינג והקפה במרפסת.

אבל בתוכי ידעתי שיהיה כיף.

ולמזלי גם הספקתי אחרי גם את הקפה, מעט שמש ושקיעה מהממת.

לפני כחודשיים כשחמתי הציעה את ההצעה המפתה עניתי "כן" והסקתי שאם אני יודעת לכתוב אני יכולה גם לדבר, לא? (אולי?!?) לא יודעת אם זו הקשה מוצלחת במיוחד אך אתמול נהניתי עד הגג.

יש לי חברה שהיא בלוגרית מהוללת בעצמה, היא לפני כמה זמן אמרה לי "אני טאלנט, אני אוהבת לעמוד על במה, לדבר מול אנשים" אחר כך בדרך הביתה מהקפה המשותף שארך לא פחות מ-4 שעות, חשבתי על מה שאמרה ושאלתי את עצמי אם אני גם אוהבת לעמוד על הבמה? לדבר אל אנשים? לא הייתי סגורה על זה, אבל אתמול גיליתי שכן.

אמנם זה מפחיד, מלחיץ, אך מספק ביותר.

כשישבתי וחשבתי על מה תהיה ההרצאה חזרתי וקראתי את כל הפוסטים שכתבתי עד היום, הם כבר משהו כמו 35 שזה לא מעט זמן קריאה. ניסיתי לזהות מה הקו המשותף שמחבר אותן לשרשרת אחת, מה הצבע שצובע את כולן.

ראיתי שכולם מדברים במובן מסוים על שינוי, שינוי תודעתי, מחשבתי ותפיסתי.

משהו שאני חיה במלוא העוצמה כבר לא מעט זמן, משנה כל הזמן – הורסת ובונה.

לכן אתמול דברתי על שינוי וממש כמו פוסט כתבתי 14 עמודים מלאים של סיפור ואז בעבודת עריכה ומלאכת יד הזזתי, שייפתי ובניתי הרצאה.


זה היה תהליך מרתק, מלחיץ (סליחה בעלי היקר!) ממש כמו רכבת הרים, פעם אתה רואה את האופק את השמיים, פעם הרצפה מתקרבת אליי במהירות שיא ונדמה לי שאני הולכת לעשות לעצמי פדיחות ולהתרסק על הרצפה מול כולם.

אז למה אני מספרת לכם את כל זה?

אלף כדי שתזמינו אותי להרצות בסלון מול חברים , זה יהיה כיף – רק תדברו עם אשת יחסי הציבור שלי קודם.

ובית כי וואלה תצאו כבר לדרך, מי שצריך בעיטה אני אשים את נעלי השפיץ ואני באה.

תצאו לדרך,

תעשו דברים מפחידים,

תצאו מהטרנינג, מהמרפסת והרגל על רגל.

תעשו, תעזו זה כי זה כיף, זה מספק, זה מאתגר, אתמול ממש גדלתי, הרגשתי איך השרירים שלי והעצמות שלי נמתחו לגובה, הרגשתי שהמרחק בין הבפנים לבחוץ הצטמצם, הרגשתי שיש לי מה להגיד ואנשים שרחוקים מעולמי שנות אור מוצאים לנו כר דשא משותף, ואנחנו חולקים אותו לשעה, הם חולקים איתי את עולמם ולרגע אנחנו כמעט אחד.

כמה אושר יש במקום שבו אולי משהו אחד או אחת לקחו רעיון קטן, מילה קטנה, וקיבלו השראה לזוז צעד ולו אחד בכיוון שעד עכשיו היה נראה חשוך ומסוכן.

אין לי כוונה אחרת בבלוג הזה מאשר לעודד את כולכם לעשות את מה שעושה לכם טוב, זה ייתכן, זה אפשרי וזה קלישאתי אבל קלישאתי טוב כזה. עם הוורוד והעננים הקטיפתיים ויש פה דובוני אכפת לי, באמת.

בואו - ממש מגניב פה!

פעם מאמנת שהיתה לי אמרה לי "את קמצנית" את יודעת ולומדת ולא משתפת.

עכשיו אני סוף כל סוף מבינה.

שנים שאני לומדת מאחרים, קוראת, מקשיבה כותבת, לוקחת את החלק שלי בשרשרת המזון של הידע והמידע העשיר במרכיב את עולמנו.

והנה הגיע תורי לא רק לטרוף ולשתות לעצמי אלא גם להצטרף לשרשרת ולהעביר את מה שכבר למדתי הלאה. נדמה לנו שזה יומרני, נדמה לנו שזה פלצני. אבל זה כוחו של עולם - לגדול, לצמוח ולהעביר את הכל הלאה.

כמו המתכונים והשירים, גם שאר הדברים הם לא נכס שלי או שלכם הם נכס של היקום, של מי שיקרא אתכם, או יראה את הציור שציירתם, או השרטוט ששרבטתם.

קדימה צאו, אל תהיו קמצנים.

אני מחכה לכם.....אני ודובוני אכפת לי!


3 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017