על מישל אובמה ועל התאוריה שפיתחתי



בשבת אחרי ההרצאה שהעברתי פנה אליי אחד הגברים ושתף אותי בדעתו על שינויים, הוא אמר לי שקודם צריך לעשות כסף ואחר כך שינויים.

אני כמובן לא הסכמתי איתו , כי אני מאמינה שכשאנחנו נמצאים במקום הנכון לנו האפשרויות שלנו מתרחבות, ויכולת ההשקעה והתרומה שלנו גדולות יותר מאשר כשאנחנו עושים משהו בחצי כח ורבע תשוקה אז גם מגיע הכסף ואם לא אז לפחות הסיפוק והמשמעות.

כזו אני אופטימית חסרת תקנה, יש בי אמונה מאוד גדולה בטוב ובנכון, יש לי חיבור ללב והוא מוביל אותי למקומות נפלאים.

לא רק אני חושבת שדברים משתפרים עם הזמן גם אתגר 10 השנים שמקשט את הרשתות החברתיות - מעיד באופן חד משמעי שכולם נראים יותר טוב היום מאשר לפני 10 שנים. ובאמת אני בהרגשה שלי חושבת שהעולם למרות כל חוסר הצדק והטירוף עדיין צועד קדימה ושהעתיד שמחכה לנו הוא בהכרח יותר טוב ממה שמספרים לנו. יש באופן אובייקטיבי בעולם כיום פחות מלחמות, פחות אנשים מתים ממחלות ומאלימות ביחס לכל זמן בהיסטוריה. זה בפני עצמו גורם לי לחוש תקווה, חוץ מזה שאני מרגישה בי, בדור שלי ובטח בדורות שיבואו אחר כך את הרגישות לדברים מסוימים, את המודעות, ואת הנכונות לעשות שינויים, עיין ערך: טבעונות, מיחזור, פתיחות לשונה, נישואים מעורבים ועוד.

לי יש תיאוריה שמבוססת על כלום ושום דבר אבל היא מאוד רצינית ואני אישית מאמינה בה במלוא ליבי. התאוריה היא שבעולם קיים מנגנון תיקון עצמי אוטומטי.

Self correction system כך אני קוראת לו ומקווה לא להדליק פה כמה פסימיים (כן אני יודעת מי אתם) אבל אני מאמינה שהעולם מתקדם בשני צירים מקבילים כל הזמן.

בציר אחד הקידמה, ההתפתחות, הטכנולוגיה, הכל מהיר יותר, קרוב יותר, פשוט יותר – או כמו שאני קוראת לו: המסלול המהיר.

בציר השני יש כל הזמן U-turn כלומר פרסה – מנגנון תיקון.

אם עד המאה ה-19 כולם האמינו באל מסוים אז כבר במאה ה-20 התחילו סדקים באמונה ורחמנא לצילן אנשים קראו לעצמם חילונים או אתאיסטים, אבל אז קרתה תפנית בעלילה. נולד הניו אייג' ואחריו עוד שלל אמונות נולדו, מבוססות על כל מיני פרקטיקות, עתיקות לא פחות מהדתות הגדולות שלא זכו לחשיפה עד שהעולם התחיל לאט לאט להיות יותר קטן ופתאום כבר אין רק 3 דתות גדולות יש עוד זרמים, עוד אמונות, עוד פרקטיקות רוחניות. פתאום כל אחד יודע מה זה שמאנזים, יוגה ומדיטציה, כל תרבות האלילות והכוהנות פרצה לתודעה של אנשים וגם החילונים והאתאיסטים שלא לדבר על מדענים מבינים שיש משהו או משהו פה נוסף במשחק הקיום האנושי.

קחו לדוגמא את נושא האוכל – זו דוגמא ממש מרתקת.

בשנות ה- 50 באמריקה כולם אכלו מקופסאות, לא נעים להגיד את זה אבל אכלו אוכל פח, מתועש, שהגיע מאיפשהו, איכשהו ולכל מקום שהוא ואנשים אשכרה אכלו אותו וחייכו. שלא לדבר על החמגשיות במיקרו שהם היו מאוד גאים בהם.

וכך קרה שגדלו ילדים באמריקה שלא ידעו איך נראית עגבנייה אמיתית ולא ראו תפוח אדמה שלם עם הקליפה בחייהם (אם יצא לכם לראות את הסדרה של ג'יימי אוליבר על האוכל בבתי הספר באמריקה – זה מסמך מרתק).

בכל מקרה מנגנון התיקון שאני סוברת שקיים תיקן ומתקן כל העת. המודעות לבריאות ולאוכל עולה ומשנה את הצלחת של כולנו.

אז אני לא יודעת אם מכרתי לכם את התאוריה שלי או לא אבל היא איכשהו התחברה לי לספר של מישל אובמה שאני קוראת באיטיות, כבר קראתם אותו?

הכותרת של הספר שבתה את ליבי מיד BECOMING – "להפוך להיות" או שינוי בעברית מה שלא יהיה הכל נשמע באנגלית יותר טוב.

בראיון ששמעתי איתה, היא מספרת שתמיד לא אהבה את השאלה "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" כאילו כשתהיי גדולה זו נקודה בעתיד שברגע שמגיעים אליה המסע הושלם, הרי אין רגע שבו אנחנו מפסיקים להתפתח וללמוד- "להיות". ואם יש כזה אז זה קצת עצוב – כי לא נותר למה לצפות והחיים כידוע הם מלאי הפתעות, אתגרים ולמידה.

והרי אנחנו לא רוצים רק "להיות" המקצוע שלנו, אנחנו רוצים להיות עוד דברים, רוצים להיות במערכות יחסים, רוצים כישורים, יכולות, תחביבים, אהבות. המהות של בני האדם היא להיות יותר. יותר טובים, יותר בריאים, יותר חכמים. שמעתם פעם סוס שאומר לעצמו מחר אני אדהר יותר טוב, יותר מהר?

כנראה שלא. כי אולי זה אחד הדברים שהכי מייחדים בני אדם הרצון להיות בתנועה, להשתפר ולהשתכלל.

וזה בהחלט מתקשר לי לתאוריית מנגנון התיקון העצמי שפתחתי במו אצבעותיי המקלידות. אנחנו עושים דרך במסע, מתקדמים, משתפרים, מוסיפים אבל גם הרבה פעמים עוצרים, חוזרים מתקנים אפילו משילים.

הכלי הכי חשוב בארגז הכלים של מאמן הוא שאילת שאלות. שאלות טובות נותנות תשובות טובות, ושאלות לא טובות נותנות תשובות לא טובות, או לא מספקות או לא מקדמות.


לפני כמה זמן שמעתי ראיון עם סופר אמריקאי (שמו שמור איפשהו במוח שלי אבל לא ברגע זה) הוא סיפר שכבר 20 שנה הוא הולך לישון ושואל את עצמו שאלה: "האם הייתי יותר טוב היום? האם השתפרתי?" אם יומיים ברציפות הוא עונה "לא" אז הוא מבין שהוא צריך לעשות משהו שונה.

בימים אלו אני נכנסת למיטה ורק אומרת לעצמי: "איזה כיף, איזה כיף" או "איזה קור" אבל הרעיון של להשתפר כל הזמן מאוד חביב עליי, אני תמיד מנסה לשפר, לשפר התנהלות, לשפר את הבוקר, לשפר את התזונה לשפר את הכתיבה.

השבוע הלכתי לקורס של השראת כתיבה, החלטתי שלכבוד זה שאני מתמידה כבר 35 שבועות עם הבלוג אני יכולה גם להוסיף לי עוד כלים ודרכים שיעזרו לי עם הכתיבה ופתאום הבנתי שמה שמאפשר לי להשתמש במנגנון התיקון היא הדרך שכבר עשיתי. כלומר לא הלכתי ולמדתי על כתיבה ואז התחלתי לכתוב אלא קודם יצאתי לדרך ואז משכבר הייתי עמוק בתוך שביל הכתיבה עצרתי כדי לעשות פרסה קטנה ולתקן את הדרך שכבר עשיתי – להוסיף את שחסר ולהוריד את מה שלא משרת.

היום אני מבינה יותר מתמיד שקודם אני צריכה לצאת לדרך ורק אחר כך להבין. קודם אני עושה ואחר כך לומדת ומתקנת. וזה בדיוק המסר הגדול של מישל אובמה בספר שלה – אנחנו לא יכולים לדעת מה אנחנו רוצים להיות כשנהיה גדולים, זו לא נקודה שמגיעים אליה והמסע נגמר בו. החיים זה ongoing הם כל הזמן קורים לנו הם כל הזמן "נהיים" ולכן יש בהם כל הזמן תנועה קדימה ולפעמים גם אחורה – תנועת מנגנון התיקון שמטרתה בכל מקרה היא תנועה קדימה.

אחד הדברים שמישל אובמה אומרת הוא שאף פעם לא חלמה להיות האישה הראשונה וגם ששום דבר בילדות שלה לא הכין אותה להיות "הגברת הראשונה השחורה של אמריקה", אבל כל המסע שעשתה התיקונים שעשתה בדרך עזרו לה לעשות את זה בדרך הכי ראויה והכי טובה שהיא רק יכלה.

אחד הדברים הכי מקסימים שהיא אומרת זה ששואלים אותה הרבה פעמים, איך זה שאת כל כך אותנטית? והיא עונה שזה בגלל שהיא אוהבת את עצמה, את מי שהיא את הסיפור שלה, המסע שלה, היא מחוברת אליו ושלמה איתו, היא לא מתכחשת לא לקשיים, לא לצבע עורה, לא למקום שבו גדלה ולא לאתגרים שהיא עברה.

אז מה כדאי לכם לקחת מכאן לדרך?

אז אם יש משהו לקחת מהפוסט הזה לדרך זה צאו לדרך לפני שאתם מוכנים מנגנון התיקון העצמי יעזור לכם לעשות תיקונים תוך כדי המסע וכן גם שהגלולה הכי טובה לאותנטיות זה תאהבו את עצמכם זה בפני עצמו יאפשר לכם לצאת למסע גם אם אתם לא מוכנים!


5 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017