בין המדבר למחר



חמור לבן ושקט של מדבר

אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות

זה שצמיחה קוראת רק מהמקומות הפחות נוחים.

יציאה מאזור הנוחות לעתים הכרחית כדי לחוות גדילה אישית ואישיותית.

בטח כבר הבנתם בין השורות

שאני מנסה להאיץ את קצב צמיחתי הרוחנית,

לא באופן לא טבעי

אבל בדרכים שפחות טבעיות לי.

אם יש משהו שמערער אותי מאוד,

זה טבע וחיות.

שני דברים שתמיד גרמו לי להרגיש חוסר ביטחון.

תמיד אהבתי את העיר,

אפילו הלבד בעיר הוא נעים בעיני.

אבל הלבד בטבע זה גדול,

גדול מאוד עליי.

כבר זמן מה קסם לי הרעיון של להיות לבד,

וכהכנה לחופשת לבד גדולה החלטתי להתחיל בקטנה ולא רחוק מדיי.

אמנם זה לא חוכמה לרצות להיות לבד ולזכות בקצת שקט כשאת אמא לשלושה ילדים קטנים,

שהמילה האהובה עליהם היא "אמאאאא..."

לכן אין להתפלא שמדבר, שקט ולבד נשמע כמו אופציה מצוינת.

אז ירדתי דרומה.

ונסיעה של 200 ק״מ בלי סרט

של ״רינת ויויו״ ברקע,

זה בפני עצמו כיף גדול!

אז אזרתי אומץ

וארזתי מזוודה צנועה וקטנה.

ונכנסתי לאוטו.

כיוון דרום.

דרום רחוק

200 ק״מ.

רציתי קצת שקט?

קבלתי שקט. שקט, שקט.

מסתבר ששקט יכול להיות מאוד מאיים.

יש הבדל גדול בין שקט של עיר לשקט של מדבר,

יש הבדל עוד יותר גדול בין לבד בעיר ובין לבד במדבר,

שלא לדבר על החושך.

מסתבר שסוף העולם שמאלה לא נגמר לא בירוחם ולא בדימונה.

הוא נמצא בעזוז.

אפילו סוללי הכבישים בארץ לא הגיעו למקום הזה עשרות שנים.

כביש 211

כיוון מעבר גבול ניצנה

ואני רוב הזמן לבד על הכביש.

והנה מופיע לו חמור לבן על המסלול שלי,

עומד ומביט בי,

ואני מביטה בו ותוהה,

אם החמור הלבן פה על הכביש לבד

אז זה אומר שהמשיח אבד?

אם משיח יבוא או לא

אני ממשיכה בדרך שלי.

שטח אש מהצדדים מחמם לי את הלב,

אז כנראה שבכל זאת יש פה חיים לסירוגין.

ככל שהמדבר נפרש ונפתח לפניי,

הלב שלי הולך ונסגר,

הייתי חייבת להגיע עד לכאן?

הכביש הולך ומצטמצם.

מסלול אחד נעלם,

נשאר רק אחד.

וגם הוא ראה ימים טובים יותר

וכשבאה מכונית

אחר כבוד, יורדים לשוליים.

והנה קצת צבע באמצע כל החום הצהוב שמתפרש לכל הצדדים.

שלט הכניסה לעזוז.

יש חיים בסוף העולם שמאלה.

טוב נו נסחפתי,

לא בדיוק חיים,

אבל סלט קינואה ב"קפה עזוז" יש!


והנה אני,

אמיצה שכמותי לבד במדבר

בצימר מבודד,

מתרחקת ממנו רק מעט,

מפחדת מהחושך,

ומאמצת את השקט,

את הטבע העצמתי

לתוך ליבי.

קוראת, כותבת וחושבת.

שלושת הדברים שאני הכי נהנית לעשות בתקופה האחרונה.

עד עכשיו בכל שנה קבלתי את ימי ההולדת בארגון מסיבה.

השנה אין מסיבה ואין הזמנה.

אבל יש חגיגה.

קטנה וצנועה.

אני והטבע העצמתי במפגש פסגה.


רגע לארבעים

גיל הארבעים המפוקפק מביא אותי למקומות חדשים.

לפני שהוא הגיע רציתי בהירות

והבהירות הגיעה בצורת המון מחשבות

שהופכות אט אט למילים ומשפטים.

רציתי שקט

וקבלתי אותו במנה גדושה.

בצורת מדבר.

השקט פה כל כך שקט

שבלילה כל העת שמעתי את הלב שלי דופק.

רציתי להיות עם עצמי

וגיליתי שאני מפחדת להיות רק עם עצמי.

וכשהגיע החושך סגרתי את הדלת,

אפילו הכוכבים שזורחים בשמי המדבר,

לא הצליחו להוציא לי האף מעבר לסף.

רציתי לכתוב

וגיליתי שזה לא כזה פשוט.

שקט לא בדיוק עוזר.

צריך את החיים כדי שיבואו המילים.

אבל בעיקר רציתי לדחוק את עצמי עוד קצת.

להצליח להיות בהוויה של - לאט.

לראות אם יש דברים שאני לא רואה בין מסכי היום יום,

לסגור דלת לפחד

ולפתוח חלון.

לתת לאמונה להיכנס

לתת לידיעה להתבסס,

להאמין שלא סתם הגעתי לכאן

ויש מטרה וקיים לו ייעוד

יש משמעות לקיום.

בדרך לכאן הקשבתי לפודקאסט של אופרה ווינפרי

היא מראיינת את PICO IYER

שכתב את הספר "THE ART OF STILNESS"

בראיון הוא מספר שהטיולים שאנחנו עושים הם כמו "אפטייזר" – מתאבן, לחובבי העברית התקנית שבקהל,

והמנה העיקרית היא זו שתגיע כשהחופשה תסתיים וכשנשב בבית.

כאילו הטיול הוא רק חומר גלם.

כשאנחנו חיים את הזיכרונות מהטיול פעם אחר פעם הרבה אחרי שהטיול הסתיים מתחילה היצירה האמתית והמשמעותית.

וכך אנחנו בעצם אוספים חומרים מטיולים וחוויות מסביב לעולם,

והם ממשיכים לחיות בזיכרוננו לעוד הרבה הרבה שנים.

על זה נאמר החוויה עצמה היא לא זו שחשובה,

אלא מה שאנחנו עושים ממנה.

ולכן אני מאמינה שהחופשה הזו

עוד תמשיך לחיות ולהביא אתה מסקנות.

"דע את עצמך"

המשפט שכתוב בכניסה למקדש אפולו בדלפי היא המטרה שעומדת לנגד עייני במסע שהתחיל מעט לפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

השאלה המהותית הזו היא שהביאה אותי לכאן ותלווה אותי עוד הרבה אחרי שהמילים האלו ייקברו תחת מיליארדי דפי האינטרנט.

לדעת את עצמי ולא רק השם, המקצוע, התואר, הסטטוס והגיל.

אלא מי אני?

​לדעת את עצמי זה לראות מי אני ולא דרך עיניהם של הסובבים אותי.

שנים ביליתי בלראות את עצמי דרך עיניהם של אחרים, ניסיתי ורציתי לקבל את אישורם שאני אכן מה שהם רואים ובדרך שכחתי מה זה לראות את עצמי מבפנים.

יש משפט ידוע של ראלף ואלדו אמרסון: "להיות עצמך בעולם שמנסה כל הזמן להפוך אותך למשהו אחר, זהו ההישג הגדול מכל."

אלוהים יודע שאני עדיין לא שם,

הבלוג הזה מצד אחד עוזר לי להוציא את הקול האישי שלי ומצד שני גורם לי להתמודד עם איך שאני משתקפת בעיניי הקוראים אותו.

הערך של הבלוג הזה גדול מהקושי האישי שלי והוא נולד כדי לתת השראה לכולם לעשות שינויים קטנים שמביאים איתם ניצחונות גדולים על עצמנו, על פחדנו ועל הרגלנו.

רגע לפני היומולדת

מאחלת לעצמי בעיקר להמשיך ״לדעת את עצמי״

ולבחור כל פעם מחדש בקול שמגיע מבפנים.

כרגיל מישהו אחר אמר את זה טוב ממני,

הרב מקוצק:

אם אני אני כי אתה אתה

ואתה אתה כי אני אני

אז אני לא אני ואתה לא אתה.

אבל אם אני אני כי אני אני

ואתה אתה כי אתה אתה

אז אני אני ואתה אתה."

יום הולדת כפול

3 לאוקטובר 2010 יצאתי להסתובב ברחוב דיזנגוף.

כלומר ירדתי לרחוב,

באותה תקופה גרנו על דיזנגוף.

אני בשבוע 40 פלוס כמה ימים.

כבר כבדה ובציפייה רבה

ללדת בפעם הראשונה.

ההמתנה שיגעה אותי

והרופאה המליצה להפיג אותה בהליכות.

אז יצאתי לטייל.

לא בדיוק "הזדנגפתי",

פשוט משכתי רגליים

וחיכיתי לרגע המיוחל!

אחרי הצהריים כשנמרוד חזר הביתה

אמרתי לו שאני מרגישה משהו,

לא אכנס לפרטים טכניים,

אבל כשהגענו למיון הסתבר שירידת מים זה לא רק כמו בסרטים, לפעמים מים פשוט מטפטפים.

מכאן ישר לחדר לידה.

אנטיביוטיקה

מוניטור

ודופק שבא ונעלם,

הולך וחוזר.

ואנחנו לא מבינים,

ולא יודעים מה עושים.

שמים את ידינו וחיי בננו בידיה של המיילדת,

שאחרי הרבה שעות של מתיחות,

מכבה את האור

ושולחת אותנו לישון

בחדר הלידה.

היא מודיעה בבטחה:

שאין צפי קרוב ללידה.

נמרוד ואני מביטים האחד בשנייה ומבינים.

שכנראה מתנת יום ההולדת שלי תגיע מבפנים.

והיא אכן הגיעה,

המתנה.

בצורת בן יפה תואר,

עם עיניים כחולות ותלתלי זהב.

כן זה הבן שלי ושימותו הקנאים

(או סתם כל הטרחנים שלא מבינים שגנים מקבלים משני הצדדים)

קראנו לו אביתר והוא קסום, מקסים ושובה לב.

ולא סתם קוראים לו אביתר.

כי אצלנו שום דבר לא קורא סתם.

כמה ימים אחרי שנמרוד ואני הכרנו,

לכל אחד מאתנו היו מבעוד היכרות כרטיסים להופעת זריחה של אביתר בנאי על המצדה.

ההופעה כמובן באופן "מקרי" הייתה ביום ההולדת שלי.

אביתר בנאי ליווה את פסקול חיי לכל האורך מ"מתי נתנשק" ו"עד מחר"

השיר שהתנגן ברדיו "במקרה" איך שהמיילדת הדליקה אותו ורגע לפני שילדתי.

כל הסימנים ניתנו לאורך הדרך והוא זכה בשם היפה אביתר.


ומאז כבר שמונה שנים שאני חולקת את יום ההולדת שלי עם בני האהוב.

אנחנו סוג של תאומים,

קשורים ומחוברים,

מבחוץ ומפנים.

חולקים את אותו היום בהפרש של 32 שנים.

הוא נתן לי את הדבר שרציתי יותר מכל,

להפוך לאמא, להקים משפחה.

ואני מקווה שאני נותנת לו את כל מה שליבו רוצה.

מזל-טוב אביתר אהוב.

תמשיך להיות מתנה לי ולסביבה.

ותודה לכולכם שאתם מלווים אותי בדרך הכל-כך משמעותית עבורי!

#אימוןאישי #בלוגאישי #שירהאורןקינן #התפתחותאישית

6 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017