"גם זה יעבור"



על טונה ואנרגיה

מכירים את טונה?

לא ההיא בקופסת שימורים עם הריח...

את טונה הזמר.

יש לו שיר די ידוע שנקרא "גם זה יעבור".

שיר מלא השראה, בכלל אפשר למצוא הרבה השראה במוזיקת ראפ.

כן.

לא רק הדלאי לאמה מעורר השראה,

גם הפלייליסט של גלגל"צ יכול לעורר השראה, להצית מחשבה ולהעניק תובנה.

טונה כותב:

"הזמן מרפא את הכל,

הוא מרפא את הכל,

אם לא הכל, את הרוב

וגם זה יעבור..."

השבוע כששמעתי את השיר בהקשר למשהו אישי שקרה נזכרתי בסיפור שקראתי בספר:

סיפור סופי עתיק מספר על מלך שחי בארץ ים תיכונית, והיה תמיד קרוע בין שמחה לייאוש.

הדבר הקטן ביותר היה גורם לו דכדוך עמוק או מעורר בו שמחה עזה, ושמחתו היתה הופכת בן רגע לאכזבה ולדיכאון.

בשלב מסוים התעייף המלך מעצמו ומן החיים והחל לחפש מוצא.

הוא ביקש להביא אליו איש חכם שחי בממלכתו והיה ידוע כאדם מואר.

כשהחכם הגיע, אמר לו המלך: "אני רוצה להיות כמוך. האם אתה יכול להעניק לי משהוא שיביא לחיי איזון, שלווה וחוכמה?

אשלם לך כל מחיר שתבקש."

ענה האיש החכם: "אולי אוכל לעזור לך. אך המחיר כה גבוה שכל ממלכתך לא תספיק. לכן אתן לך זאת במתנה, אם תכבד אותה."

המלך נתן הסכמתו, והאיש החכם הלך לדרכו.

כעבור כמה שבועות חזר החכם והגיש למלך קופסה מקושטת באבן ירקן.

המלך פתח את הקופסא ומצא בה טבעת זהב פשוטה, שחרוטה בה הקדשה: "גם זה יעבור."

"מה פירוש הדבר?" שאל המלך.

ענה החכם: "ענוד תמיד את הטבעת. ובכל פעם שיקרה לך משהוא, לפני שתכנה אותו טוב או רע,

גע בטבעת זו וקרא את ההקדשה. כך תהיה תמיד שרוי בשלווה".

(מתוך: "ארץ חדשה" אקהרט טולה")

תמיד הייתי רגישה, רגישה במיוחד.

תמיד הספיקה מילה קטנה והדמעות כבר התגלגלו להן.

שנים ראיתי ברגישות הזו חולשה, חשבתי שחוסר היכולת שלי לשלוט בדמעות שלי גורם לי להיות פגיעה בפני העולם וכיוצא בזה להרגיש חלשה.

כשהייתי קטנה משפט המפתח ששמעתי היה "למה את בוכה?"

ואני כמו כל ילד וילדה לא ידעתי למה אני בוכה. ובכלל לא ידעתי שיכולה להיות לי שליטה על הדמעות.

לא אהבתי ששאלו אותי את השאלה הזו , זה "אנדר סטייטמנט".

"אני בוכה כי אני בוכה" הייתי עונה לעצמי בראש.

משפט מפתח נוסף שהייתי שומעת בילדותי זה "עד החתונה זה יעבור".

ווואלה הם צדקו.

כי כשמתחתנים בגיל 32 הכל מספיק לעבור.

היום אנחנו ההורים כבר לא מבטלים את הכאב – אנחנו מחבקים אותו ואומרים לילד: "אתה צודק זה כואב".

כשאביגיל בוכה אני מתאפקת ולא שואלת אותה "למה את בוכה?".

אני פשוט מחבקת אותה והיא כבר יודעת שכשהיא בוכה, היא מרימה אליי ידיים ואני אוספת אותה ונותנת לה לבכות "עד שזה יעבור".

דמעות זה לא חולשה.

להיות פגיע זה לא דבר רע.

והנה שוב צץ לו עניין הפגיעות.

אם אתם רואים אותי בוכה

עכשיו שאני כבר לא זרה למסע החיפוש העצמי וכבר קילומטרים לא מעטים בתוך דרך הקבלה העצמית אני יכולה להתחיל לחבק את הרגישות שבי.

השבוע באחת משיחות העומק עם נמרוד (כן אני חופרת גם לבד וגם אתו – כפרה עליו).

אמרתי לו שהלוואי והייתי יכולה להיות פחות רגישה לסיטואציה שעלתה.

הוא ברגישותו המיוחדת אמר: "להיות רגיש זה דבר חיובי לא שלילי. את חיה במלוא העוצמה והחדות. הרגישות היא מתנה."

פתאום עניין הרגישות מתחיל להרגיש כמו מתנה.

​אחת ממתנות הגיל (עוד רגע וחצי 40 אמרתי כבר, נכון?!?)

היא בדיוק זו. הקבלה העצמית.

אני זה אני. וזה מי שאני.

לטוב או לרע.

זה אני!

יש משהו מאוד משחרר.

בלהיות אני.

ולא לנסות להיות מי שאני לא.

בחודשים האחרונים.

הענקתי לעצמי את המתנה הזו.

בהרבה תחומים.

הכתיבה כי כמובן היא ״תוצאת לוואי״ של המתנה הזו.

הדמעות, הבכי, הפגיעות יש בהם מן האותנטיות והאמת האמתית של מי שאני.

אז אם אתם רואים אותי בוכה, אל תשאלו אותי "למה אני בוכה?",

פשוט תחבקו אותי,

ותשימו לי את השיר של טונה, כל שיר של טונה יעזור.

על שלווה וקרוקס

בעולם הרוחני מדברים הרבה על אנרגיה.

כל הדברים ביקום עשויים מאנרגיה.

ולא אני לא אכנס לפיזיקה קוונטית למרות שבאחרונה התגברתי על הרתיעה שלי מהפיזיקה וצללתי אפילו לעולמות האלו, כי כשמדע ורוח נפגשים זה נהיה מעניין.

בחזרה לאנרגיה.

בעולם של היום, אנחנו מוציאים הרבה אנרגיה בלנסות להיות משהו שלרוב הוא רחוק מאוד ממי שאנחנו באמת.

אנחנו חשופים לכל כך הרבה השפעות חיצוניות, מודלים לחיקוי, מדיה, חדשות – בכל מקום כתוב "5 דברים שלא כדאי לעשות",

"3 טיפים לחיים בינוניים", "7 דברים שחייבים להספיק לפני גיל 30",

(סליחה על הציניות – רק אלוהים תעשה שאני לא אכתוב אף פעם פוסטים כאלו).

בקיצור הבנתם כולם יודעים יותר טוב מאתנו מה נכון לנו ומי כדאי לנו להיות.

אני צורכת הרבה תכנים כאלו, כי גם אני ייצור בינוני וסביר וגם אני שואפת להיות מאושרת, למצוא משמעות ולהיות בן אדם טוב יותר.

אלא שהאנרגיה הזו שאנחנו מוציאים על הרצון להיות משהו אחר היא אנרגיה שבסופו של דבר נתקעת, ואם יש משהו שאנרגיה היא כל הזמן, זה זורמת.

אנרגיה נועדה לזרום.

כמו הדמעות והכאב, הם זורמים החוצה כי כשהם נכלאים בפנים ומדוכאים בתוכנו יש לזה השלכות והן לא בריאות.

בחזרה לסיפור ולטונה.

"גם זה יעבור" זה לא סתם משפט שנועד להתעלם אלא מצב של אי שיפוטיות, אי היקשרות ואי התנגדות.

מצב שמוביל למצב של חירות, חופש וזרימה.

"גם זה יעבור" מעורר את מודעותנו לכך שכל מצב הוא בר חלוף, זמני - גם הטוב וגם הרע.

משהו ביכולת להתנתק ממצב או אירוע, או לא להיות כלוא בתוך מי שאנחנו חושבים שאנחנו מוביל לתחושת חופש. פתאום נוצר מרחב, חלל סביב האירוע או המחשבה.

בחלל הזה טמונה השלווה.

אני לא יודעת מה אתכם אבל הידיעה שגם הקרוקס יעבור, נותן לי הרבה שלווה.

תודה

שירה

#קואצ39ינג #כתיבה #שירהאורןקינן #התפתחות #בלוג #אימון #התפתחותאישית

13 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017