"החיים זה לא פיקניק"



חזרה לזירת הפשע.

היום התחלנו את החלק השני והמרגש של לימודי הקואצ'ינג – ההסמכה.

המקום בו הכתיבה שלי הפכה לצורך והבלוג הזה קרם עור גידים והתמלא במילים.

מקור ההשראה שלי זורם שוב – ויש לי הרבה חומרים לכתיבה – יש, יש, יש!!

אז מסע החיים ממשיך.

ואני ממשיכה לצלול אל מעמקי החיים, המשמעות והמהות.

כי כשאני בתוך העומקים האלו מתפלשת בחומר הזה, הזמן עומד מלכת.

ואני לא יודעת מה אתם הבנתם, (זהירות קלישאה בדרך)

אבל אני בשנה האחרונה הבנתי שוואלה, החיים זה לא פיקניק.

רגע אחד נדמה שהגעתי ושנייה אחרי זה, אני שוב בנקודת האפס.

לפני כמה ימים שמעתי כהרגלי בקודש ובחול,

סרטון ביוטיוב.

כבוד הרב אמר שאם אין לך ייסורים שבועיים סימן שאלוהים שכח ממך.

כאלו אנחנו היהודים, מאמינים שהחיים זה לא פיקניק ובאנו לפה לעבוד.

לא פלא שהתפקיד הראשון שלוהקנו אליו כעם, היה עבדים במצרים.

המתכון היהודי לחיים זה עבודה יום יומית וסיזיפית,

שלל מצוות, איסורים וקשיים.

זה עוד לפני שהגענו לשלב העבודה הרוחנית,

ואם מישהו התבלבל פה וחשב שעבודה רוחנית זה לשבת בהימלאיה, במערה, למדוט, ולהתנתק מהחיים אז הוא לא הגיע לקורס הנכון, אצלנו היהודים ובישראל בפרט, אף אחד עוד לא הצליח להתבודד,

אצלנו עושים הכל בחברותא.

ואכן כמות האתגרים היום-יומית שנשלחת לפתחנו היא אדירה.

וגם אני רואה איך רגע אחד נדמה לי שכבר עשיתי עבודה והתקדמתי,

ואז אני מגלה שזה לא בדיוק כך.

אלוהים ברוך השם לא שוכח אותי ושולח לי אימון אחר אימון, אתגר אחר אתגר,

פעם משהו שרק מנדנד בכנף ובפעם אחרת כיסי אוויר מעל הרי האלפים.

עבודה עצמית והתפתחותית דורשת גיוס עצמי,

וגם זה לא קל כי אנחנו כמו תת מקלע אוטומטי,

תנו לי טריגר קטן והוא כבר יורה,

זה לא כמו הילדים שצריך להזכיר להם כל יום לחלוץ נעליים במקום ושהמגבת לא תתלה את עצמה לבד, התגובות שלנו הן אוטומטיות – והשליטה שלנו בהן היא מינימלית.

ועליתם עליי - אלו בדיוק הטריגרים שאצלי מדליקים את מערכת המקלע האוטומטית – ואני יורה!

אבל שינוי הוא אכן אפשרי, לא תמיד ולא בקלות

וזה גם בטח לא פשוט.

יש משפט ידוע שאומר:

"אתה נמצא במקום שבו נמצאות מחשבותיך, ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות"

גם את המשפט הזה אמר יהודי חכם הרבי נחמן מברסלב.

המחשבה היא זו שמקשרת אותנו למציאות,

לרובנו אין שליטה על המחשבה.

מכיוון שקצב החיים הוא כל כך גבוה,

ורגע אחד המחשבה שלנו פה ושלוש שניות אחרי זה בהודעה שקפצה בוואטסאפ,

משם חזרה למציאות, וכנראה שבשניות הקרובות תכנס גם שיחה.

אין מנוחה – אין שלווה,

אנחנו בכל מקום בכל רגע.

ברצון להשיג ולהיות בהכל, כל הזמן, אין מקום לשלווה – אלא רק לעייפות וחולשת הנפש.

(זו אגב הסיבה שברגע זה שבו אני כותבת, הטלפון שלי על מצב טיסה, הדלת סגורה אני עם אוזניות מקשיבה למוזיקה – כדי להיות כל כולי פה, מנחיתה את המחשבות לאותיות כתובות).

וזו מקור הבעיה עצמה והתסכול הרב שבחוויה האנושית.

איפשהו מישהו לא קיבל את התקנון,

ואנשים הבינו שהחיים צריכים להראות אחרת – כלומר כמו ב"סרטים",

כסף, אהבה, הצלחה סקס ורוקרנול , כל אחד בסדר שלו.

ושבעצם באנו לעולם כדי לנוח, לחוש שלווה ולשים רגל על רגל בחוף בתיאלנד,

עם קוקוס ביחד אחת, אינסטגרם פתוח ביד השנייה ו"פוט" מסג' מול השקיעה.

בקיצור ש"נסתדר",

שנחייה טוב,

שהכל יזרום.

אבל עכשיו שסוף כל סוף הגעתי לשיעור,

והתחלתי להבין את הרעיון המהפכני של ה"קורס בחיים",

הבנתי שהעניין הוא בכלל לא הבעיה, לא האתגר וגם לא המשברים.

העניין הוא ה-איך!

איך אני מתמודדת עם השיעור או הקושי?

כי העבודה ההתפתחותית או הרוחנית נעשית לא בתוך מערה שקטה בהתבודדות.

מצד שני, נכון שהחיים הם אוסף של שיעורים ומטרתם העיקרית היא ההתפתחות האישית של כל אדם או נשמה, אבל ישנה אשליה נוספת והיא שההתפתחות או ההצלחה היא המטרה, או היעד וברגע שהגעת אליהם ניתן להרים רגליים ולנוח.

אתמול בקורס ראיתי בשיקוף מדהים שעשתה לי המנחה שעבודת הדימוי העצמי שלי, בניגוד למה שאני חשבתי אינה הסתיימה.

אלו מבינכם שמכירים אותי יודעים שאני לא אדם עם דימויי עצמי נמוך במיוחד ואני חושבת שאני גם לא בעלת דימויי עצמי מופרז – אני הייתי משוכנעת שהוא די תקין והבנתי שבתוך תוכי אני עדיין לא באמת "נחה", אני עדיין במרוץ חסר הלאות הזה, עדיין שבוייה של המחשבות שלי, באיך דברים צריכים להיות ולהראות.

הבנתי פתאום שאחת הפרדיגמות העיקריות אצלי "הכל צריך להיות מושלם" ואם אפשר כבר עכשיו.

אתם צריכים לראות איך זה נראה כשאני מלמדת את הילדים לסדר את המשחקים שלהם.

אני אחסוך לכם את האירוע ורק אציין שהמשפט שחוזר ונשנה זה "הכל צריך להיות מושלם, כל דבר במקום שלו אחרת זה לא שווה".

והעניין במושלם זה שא' הוא לא באמת קיים וב', שהוא מעייף ומתיש.

אבל ברגע שההבנה הבסיסית משתנה ואנחנו מבינים שהכל הוא חלקי ויחסי אפשר באמת לנוח ולחוש שחרור מכל הכבלים העצמיים שלנו.

ב"שיטת ימימה" מדברים על היחסיות הזו.

לדוגמא, להבין שבסידור החדר של הילדים יש וודאי חלק שהוא מסודר, אולי אפילו מושלם בקנה מידה שלי (?!?) והמיקוד צריך להיות במה שכן קיים, בחלק היחסי הזה ולא במה שלא – כי הרי אנחנו נמצאים היכן שמחשבותינו נמצאות ומוטב שנמצא ביש, ובמה שכן קיים ולא בחסר – אחרת תחושת החסר תהיה המציאות שלנו.

וזה בדיוק כוחה של המחשבה, לטוב או לרע.

וזה גם מה שטוב בגילויי האשליה, שברגע שאני מבינה שהיא אשליה היא מתפוגגת.

אז אם החיים הם כמו מסע התפתחות אחד שנמתח לאורך כל חיינו. או כמו שאומר המשפט האהוב עליי במיוחד:

"אנחנו לא בני אדם שחווים חוויות רוחניות אלא ישויות רוחניות שחוות חוויות אנושיות" – פייר טיילר דה שרדן

אז החוויה האנושית היא אכן שלמה,

אבל עד שהיא לא נשלמת היא תמיד חלקית ויחסית,

שלמה אך לא מושלמת.

אין יעד או נקודה שבה אפשר לנוח, לעצור ולהגיד הגעתי, זו עבודה שלמה שמתפרסת על כל החוויה היקרה מפז הזו שנקראת החיים.

אז אולי המסקנה היא בעצם שהחיים הם לא בדיוק מסע, אין פסגה בסוף הדרך, ההצלחה היא לא היעד.

וגם את זה מישהו חכם פעם אמר, והוא אמר את זה יפה.

אלן ווטס, פילוסוף ידוע אמר שהחיים הם לא מסע להצלחה,

זה לא מתחיל בנקודת ההתחלה ומסתיים בנקודת הסיום.

החיים הם כמו יצירה מוזיקלית.

היצירה חשובה לאורכה כולה, לא הסוף הוא העניין אלא כל היצירה בשלמותה.

וכך הם החיים, בניגוד למה שלמדו אותנו אי שם בגיל מאוד צעיר נכנסנו לתוך צינור שמוביל אותנו מהגן, לבית הספר, לתיכון, משם לצבא, ולאוניברסיטה, הכל במטרה להצליח ולהשיג עוד ועוד ציונים טובים, תעודות והוכרה.

משם ישירות למסלול הקריירה, מתחנה אחת לשנייה, בחיפוש אחר הקידום, שיפור התנאים, העלאת המשכורת ודרגות השכר.

מטפסים במדרגות המס ובכל פעם מחדש נדמה לנו שהגענו, עד שאנחנו מגלים שזה לא כמו שדמיינו.

האשליה שנאחזנו בה מתגלה כעירומה – כי זו אכן אשליה.

ביצירה מוזיקלית לעומת זאת המטרה היא לא להגיע לסוף – אולי יש איזה שיא בסוף או כמה פעמים בזמן היצירה אבל הם לא יותר חשובים מכל היצירה עצמה כמכלול, אחרת מוזיקאים היו כותבים רק את אקורד הסיום.

זה הזכיר לי שעד לא מזמן הייתי מתרגלת יוגה בעזרת סרטוני יוטיוב וכן,

YOUTUBE IS MY GOD!

ובאחד הסרטונים שמעתי, שמי שמתרגל יוגה 15 שנים יכול בשעה טובה להיקרא תלמיד ליוגה,

כנראה שביוגה כמו בחיים עצמם זה שהלכנו לבית הספר במשך 12 שנות לימוד ויותר זה לא אומר שהבנו את החיים, וזה שחיינו חיים שלמים לא אומר שאנחנו מכירים את עצמנו.

אז נכון זה נשמע מעייף ומתיש, אבל ברגע שהסדק נפרץ אין דרך חזרה,

המסע לארץ התודעה הוא כרטיס בכיוון אחד.

אז תרקדו אותו, תשירו את יצירת חייכם,

אל תחכו לפיק,

ונכון שזה לא הולך להיות פיקניק,

אבל זה הולך להיות מרתק!

#lifelessons #התפתחותאישית #מסע #יוטיוב #newlife #אימון #בלוג #שירהקינן #התפתחות #שירהאורןקינן #כתיבה #קואצ39ינג #ג39יםקארי #רבינחמןמברסלב #אלןווטס

23 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017