מעברים, הרים ותחנת דלק



השבוע ​פגשתי חברה טובה ויקרה.

נשמה קרובה מאוד שבקרבה אני מרגישה מוגנת ואהובה בכל סיפור והחלטה שאני חולקת איתה.

הלכנו בהרי ירושלים, ​טיילנו וחלקנו כמו תמיד האחת עם השנייה את חוויות היום יום,

את המקום בו כל אחת נמצאת ולאן אנחנו רוצות ללכת.

אחרי שנפרדנו,

​חשבתי על כל השינויים המשמעותיים שכל אחת עוברת,

שלפני כמה שנים רצינו עסק גדול יותר, עוד עובדים ועוד כסף,

ופתאום משהו קרה,

פתאום העצירה היא דווקא המטרה,

להסתכל, לתהות ולשאול שאלות.

​אחרי שנפרדנו ​

עצרתי לקנות לי שתייה בירידה מירושלים

​כשממולי קו החוף.​

בתחנת הדלק עמדו הרבה גברים

בחולצות לבנות מגוהצות,

דיברו בטלפון שיחות חשובות​,

״אני אראה להוא​...​״

״הם בכלל לא יודעים אבל הם צריכים אותנו יותר״

״אני אגיד לך בדיוק איך אנחנו נעשה את זה״

ושלל סיסמאות של כוח​ לארוחת הבוקר.

ואני בנעלי הספורט מלאות האבק והטייץ הספורטיבי,

אחרי שיחה על רוח ומשמעות,

אחרי הליכה ארוכה בטבע,

זריחה בין עצים​,

ואוויר באמת צלול כיין​,

חושבת לעצמי כמה חדים הם המעברים.

​לקום בבוקר​,​

לקנות קפה טייק אוו​י,

להכנס לאוטו​,

להקשיב לחדשות​,

לעמוד בפקק​,

לדבר תוך כדי בטלפון שיחה חשובה​,

לשבת במשרד​,

לנקר בדיונים​,

לרוץ ממקום למקום​,

לדבר, לדבר, לדבר​,

להיות מחובר להכל​,

חוץ,

חוץ מ...

לעצמנו.

ואיך לעזאזל עושים את זה,

איך עוברים בין כל תעתועי החיים?

איך מגשרים בין כל הפערים?

הרי "​החיים עצמם" הם סוג של תעתוע,

הם שילוב של חומר ושל רוח.

של ​​החוץ והפנים,

​של הגלוי והנסתר.

נכנסתי לאוטו ומיד כתבתי לו את תחילתו של הפוסט הזה.

בערב קראתי בספר ​התורן שנמצא ליד מיטתי, את הפסקה הבאה:

"גלגל החיים"

"אנו עוברים שלבים רבים כל כך כאשר אנחנו כאן.

אנו משילים מעלנו את גוף התינוק ועוברים לגופו של ילד ומילד למבוגר וממבוגר לזקן.

למה לא נצעד עוד צעד אחד​,

נשליך את גוף המבוגר ונעבור למישור הרוחני? זה מה שאנו עושים"

​(מתוך הספר מסרים מעבר לזמן/דר' בריאן ל' וייס)​

אבא שלי היקר הוא כידוע איש ספר.

גדלתי בבית מלא בספרים, מדפים, מדפים עמוסים.

בילדותי במקום לשלוח יד למכשיר הטלוויזיה או הטלפון הייתי שולחת יד אל מדפי הספרים הבלתי נגמרים ומעבירה את הזמן בחברתם.

על מדף תחתון ישבו עליהם בערך 20 כרכים של ספרי תורה.

אני זוכרת שכששאלתי את אבא שלי מה זה,

הוא ענה לי "אלו ספרי הזוהר".

אותם מותר לפתוח רק אחרי גיל 40.

אני נשארתי סקרנית, כל השנים האלו.

עד היום הם נראים כחדשים - מחכים לבני הארבעים.

ועכשיו שאני כמה חודשים ספורים לפני הגיל "להתחיל", דברים מתחברים,

כמו תמיד כדרכו של עולם.


הרב יובל אשרוב מסביר שהקבלה מחולקת לשני חלקים שאכן "הראשון עוסק בשמות וכוחות מיוחדים שאסור לחקור בהם. החלק השני זהו חלק שיש הכרח ללמוד אותו.

זהו החלק שמסביר את הטעמים, הסיבות האמתיות למה שקורה בעולם, איך העולם בנוי, איך האדם בנוי, מה הוא צריך לעשות פה, למה הוא צריך לעשות את זה. את זה כל אדם חייב ללמוד."

השבוע באחד מאימוני הבוקר אמרתי לאחת מחברותיי לקילומטרים משהו על משבר גיל 40.

מיד קפץ חבר אחר "אין כזה דבר משבר גיל 40" אמר.

​ואני אמרתי "נכון, אולי משבר זה לא המילה המדויקת אבל אני מרגישה שמשהו קורה,

אני מרגישה שאני רואה את העולם מבעד למשקפיים אחרים,

יש בי רצונות שונים, חלומות חדשים ותובנות שונות."​

וכשאני לוקחת את כל המחשבות האלו ואוספת אותן לתובנה השבועית שלי, אני מבינה

שעד עכשיו הייתי בסוג של הכנה - התבשלתי על אש קטנה.

למדתי, נסעתי, התאהבתי, ילדתי, עבדתי, ועשיתי ועשיתי.

ועכשיו כשיש בסיס, כשיש כבר דרך יש גם רצון להעמיק,

להבין, לתהות לגבי קנקנו של עולם,

מה יש בו, ובמה הוא אותנו ממלא.

יש פה בעיקר הזמנה לנסות להבין מה עוד יש בעולם הזה חוץ מהמרדף הרגיל,

יש כאן הזמנה להסתקרן מעולמות שונים ומנקודות מבט שונות,

לשאול שאלות אחרות,

ולעשות מעברים קלים ומהירים,

בין האוויר הצלול של הרי ירושלים לאוויר החנוק של תחנת הדלק.

מעברים שמתאפשרים בזכות גמישות וקלילות.

ובעיקר לחיות חיים מלאים בעומק,

ועומק שיש בו חיים.

השאיפה שלי רגע לפני גיל 40,

היא להיות מסוגלת לעבור בקלות ובקלילות

מן החומר אל הרוח,

מהפנים אל החוץ,

להבין שהחיים מורכבים אך פשוטים.

לזכור בכל יום גם את העומק האינסופי של מהות החיים,

וליהנות באותו הזמן מהפשטות ומהיום יום.

#כתיבה #lifelessons #growing #שירהקינן #התפתחות #בלוג #התפתחותאישית

1 view

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017