על אומץ, בושה וקמצנות



מרינדה של מילים

יש אישה שאני מאוד מעריכה שלא לומר מעריצה.

אחת לשבוע אנחנו נפגשות, היא תמיד ניגשת אליי ואומרת לי כמה אני אמיצה, מחמיאה לי על הכתיבה ובעיקר על הדרך המשמעותית שעברתי בשנה האחרונה, מחזקת אותי על החיבור לעצמי, ועל ההקשבה לקול הפנימי.

כשהיא אומרת את המילה אמיצה אני תמיד תוהה ביני לבין עצמי אם זה טוב או רע ואם אמיצה זה מחמאה, או שמא זה יותר כמו "פשש... דפקת סטרפטיז בחוצות העיר - אני לא הייתי מסוגלת".

יש שני דברים שאני שומעת הרבה מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג.

אחד זה שאני אמיצה-

אמיצה על החשיפה, על הפתיחות, השיתוף וגם על שאימצתי לי ככה באמצע החיים "טייטל" חדש של בלוגרית בלי שאף אחד יעניק לי אותו.

הדבר השני שאני שומעת זה שתיקה - השותקים הם אלו שקוראים (או לא) אבל לא אומרים דבר.

למה? מכל מיני סיבות. אני משערת שקשה להם, עם החשיפה, הפתיחות, השיתוף.

ואני מבינה אותם- מאוד.

אני שומעת את המילה הזו הרבה – אמיצה.

וכמה שהיא נעימה ומלטפת את האגו אני גם מתקשה לאמץ אותה.

מכמה סיבות.

אלף- כי אני לא.

יעיד החושך (על גבול) מצריים שאפילו מבעד לווילון פחדתי לראות אותו.

בית- כי לא מסתדר לי איך אומץ הולך יד ביד עם להיות אני ולדבר את ליבי.

אומץ - באנגלית COURAGE מגיע מהמילה COR שפירושה בלטינית – "לב". במקור פירוש המילה היה "לומר מה שאתה חושב ולגלות את כל מה שעל לבך" בניגוד לגבורה ההגדרה המקורית של המילה אומץ דורשת מאתנו בעצם לסכן ולהסתכן "רק" בלהיות מי שאנחנו, לחיות באותנטיות כלפי האחרים וכלפי עצמנו.

המחיר בלהיות רחוק ממי שאנחנו, להסתתר תחת תדמית מסוימת, גובה מחיר גבוה ביותר מהנפש.

כשהבנתי כמה חשוב ליישר קו בין האני הפנימי לבין האני החיצוני הבנתי שלהיות עצמי ולכתוב אותי לא באמת דורש אומץ, כי אם אני מי שאני ולהיות חשופה מביא אותי כמו שאני אז זה לא אומץ.

בעצם אין כאן תוצאה שונה או סיכון כי אני לא יכולה להיכשל בלהיות עצמי.

נושא האומץ והפגיעות מרתק אותי, במיוחד מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה.

יחד עם כל העבודה העצמית שעשיתי – ועשיתי – אני עדיין מנוהלת במידה מסוימת ממה יגידו אנשים ומה יחשבו, אולי המקום היחידי שבו אני מרגישה בטוחה זה פה בבלוג.

הסיבה העיקרית היא שמרב העבודה נעשית ביני ובין עצמי, בחשיבה ובשהייה עם המילים.

במשך השבוע, אבל בעיקר החל מיום רביעי, המילים, המחשבות ואני מוצאים את עצמנו שרויים במרינדה, לעיתים היא נעימה וחמימה, לעיתים היא שמנונית וסמיכה אבל ההתכנסות פנימה כדי להוליד משהו זה מקום נפלא, מקום של עבודה עצמית שאני מעריכה ומוקירה.

אני בן אדם יצירתי, תמיד אהבתי ליצור, לראות משהו בתוך הראש ואז לרקום אותו לתוך המציאות לא סתם בחרתי במקצוע האדריכלות, אחר כך עברתי לאופנה והנה עכשיו אני כותבת.

אנשים יצירתיים, כלומר כולנו (בדרגות פוריות שונה או בדרגת התכחשות שונה) זקוקים ליצירה כדי להביא לידי ביטויי בעולם החיצוני את שמתחולל בתוך עולמנו הפנימי.

אני לא מוצאת הבדל בין יצירת בניין, בגד או פוסט. בכולם הפנים עובר עיבוד, לובש חומר וצורה ומוגש לעולם כמוצר, בניין או כמו במקרה הזה - פוסט.

בתהליך היצירה אנחנו רוקמים משמעות, מתרגמים את העולם שלנו באופן מקורי, חדשני ושונה. יצירתיות היא לא טעם טוב או חוש אסתטי היא פשוט האומץ להיכנס פנימה לחפש תשובות, רעיונות ודרכים מקוריות להתמודד עם החיים ואז להוציא את זה החוצה אל העולם.

אחת ממתנות הגיל זה האומץ. להרגיש מספיק בטוח לנסות דברים חדשים, להביע את קולנו, לא לחכות לאישור של משהו. מישהי חכמה אמרה פעם (יש מחלוקת לגבי מי אמר את זה בפעם הראשונה אז נשאיר את זה בגדר מישהי- כזו אני פמיניסטית ומתקנת עוולות מגדריות על הדרך):

"אנשים ישכחו מה אמרת,

אנשים ישכחו מה עשית,

אבל אנשים לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש"

מאיה אנג'לו.

ברי המזל שבינינו שהרגישו בחייהם דבר או שניים, יאששו את הנאמר. כמה פעמים אנחנו בכלל לא זוכרים מה אמרו לנו ולא יודעים לצטט את הסצנה הדרמטית, אבל שנפגענו או שהתרגשנו שלא לדבר על התאהבנו את ההרגשה עצמה אנחנו זוכרים מצויין – ואת המניאק (סליחה זה משרת את המטרה) נזכור ולא נשכח אף פעם.

יצירתיות מדברת אל המקום של הרגש, היא עוקפת שכל ומגיעה ישירות אל המקומות העמוקים מהן נובעת יצירתיות.

אז, הערך יכול להיות בכלל ביצירתיות ולא באומץ.

לפני כמה שנים עשיתי קורס שיווק.

איתי ישבה אושיית פייסבוק,

שכבר כמה שנים מלווה עסקים קטנים בשיווק ברשתות החברתיות ומעבירה אותם תהליך מרתק של הבשלה עד שהחשיפה מרגישה כמו שליחות ולא כמו התערטלות פומבית.

עד אותה התקופה לא הייתה תמונה אחת של הילדים שלי בפייסבוק או באינסטגרם.

היה לי חשבון אינסטגרם פרטי עם חברי משפחה וקומץ חברים קרובים ורק הם זכו לראות את עיניהם היפות ואת התלתלים הזהובים של הבנים המתוקים שלי.

כשהכרתי את הבחורה הזו, היא אמרה לי:

"את צריכה להיפתח, לשתף, אנשים רוצים להכיר את הבן אדם שנמצא מאחורי העסק, לא בשביל הלייקים, לא בשביל התגובות הבנליות, אלא בשביל להיות עבורם דוגמא למי הם יכולים להיות".

אני זוכרת שכששמעתי אותה אומרת את זה פתאום כל העניין על חשיפה עבר אצלי שינויי. תרבות הפפארצי והצהובונים גרמה לנו לסלוד, ובצדק מחשיפה. היא מרגישה לא אותנטית, רדודה ומציצנית. לעומת זאת כשמסתכלים על חשיפה ממקום של שיתוף, ממקום של למידה הוא יותר מזכיר דרשה של רב או הרצאה באוניברסיטה.

פתאום החשיפה מאפשרת לעורר השראה, לתת רעיון, לאפשר לחלום.

השפעה יכולה לקרות בכל רגע, ובכל מקום,

זו יכולה להיות אישה שחולמת להיות בעלת עסק קטן,

וחושבת שהיא לא יכולה ואז נתקלת בסיפור של מישהי שעשתה את זה בקטן או בגדול.

ואולי מישהי שרוצה לעשות שינויי קריירה אבל אין לה בבית תמיכה ופתאום היא מגלה מרחב בטוח בפייסבוק, של נשים שעוברות את אותו תהליך.

וזה יכול להיות כאלו שרוצים להתחיל לעשות ספורט אבל אין להם מוטיבציה והם נתקלים בתמונה של אישה מבוגרת שזה עתה סיימה מרוץ של 5 ק"מ ואוחזת נרגשת במדליה.

אין דרך לדעת איך ומתי אנחנו משפיעים על אנשים, אבל אם החשיפה היא לא כדי לצבור אהדה (למרות שאין רע באהדה ואהבה – זהו צורך בסיסי, הישרדותי אבל זה לא המניע ולא הסיבה לחשיפה) היא חשובה ואפילו נעלה.

מכיוון שכולנו תודעה אחת (אנשי הקוונטים הוכיחו את זה - לא אני!) אז כל התקדמות תודעתית והישגית שקוראת משפיעה בהכרח על כולנו.

אפשר לראות את זה מצוין בהישגים ספורטיביים שהיו נראים פעם בלתי אפשריים, הופכים עם השנים ליותר ויותר נגישים. הכל בגלל שכאשר משהו כבר הצליח להגיע לתוצאה אנחנו מיד אומרים לעצמנו "אם הוא יכול אז גם אני יכול" גם ברמה המודעת וגם בתת מודע.

חשיפה וחולשה

ומה באשר לאלו שהחשיפה קשה להם?

שלא מבינים למה כולם צריכים לדעת הכל?

אז קודם כל והכי חשוב זה ההבנה שזה שלהם, אין לי דרך, יכולת או רצון להתמודד עם משהו שהוא לא שלי.

אבל אני חושבת שמה שקשה לאנשים זו דווקא הפגיעות, שהיא הנכונות להיות במשבצת נחותה שנתפסת חלשה, כי אם אני עומדת מולכם ומי שאני בפנים הוא שקוף כי קראתם עליו כאן, אז כבר לא אוכל לשמור על תדמית אחרת – אתפס כרגישה, רגשנית ופגיעה.

אבל פגיעות אומרת ד"ר ברנה בראון, שחקרה במשך הרבה שנים נושאים כמו פגיעות ובושה, אינה חולשה, אמנם היא עומדת בלבם של תחושות כמו פחד, חרדה ובושה אבל היא גם מקום לידתה של שמחה, אהבה, שייכות ויצירתיות. ולכן הקושי שלנו כחברה לחיות בפגיעות, לתרגל אותה ביום יום או לקבל אותה אצל האחר, הופכת להיות בעייתית.

כי הרי אם תחושת השייכות שלנו בעולם נובעת ממקום לא אותנטי, ממקום של להיות כמו כולם, אז אנחנו לא באמת חווים שייכות וקשרים.

הציטוט הזה מספרה של ד"ר בראון אומר את זה טוב מכל: "הואיל והשתייכות אמתית מתקיימת רק כאשר אנחנו מציגים בפני העולם את העצמי האותנטי והלא מושלם שלנו, תחושת השייכות שנחווה לעולם לא תוכל להתעלות מעל דרגת הקבלה העצמית שלנו".

וכן בסוף הכל מוביל אותנו אל האהבה העצמית, מקור החיים.

אלוהים יודע שהרי אנחנו המבקרים הגדולים ביותר של עצמנו ולכן שום ביקורת חיצונית לא תוכל להעפיל על הביקורת העצמית שכולנו מתרגלים בכל יום.

הרי קל יותר לומר ולתרגל את המקום שבו אנחנו נהיה מה או מי שכולם רוצים שנהיה העיקר שנרגיש שייכים, העיקר שנשתלב. אבל שייכות אמתית יכולה להתקיים רק כשאנחנו מביאים את מי שאנחנו באמת ולא מתחבאים מאחורי המסכה של עצמו.

ובסוף הכל מסתכם למילה אחת - בחירה.

לבחור להיות פגיעה, כנה ואותנטית, בכל רגע שבכל דקה לבחור שוב ושוב,

מה לעשות, מה להגיד ומה לא.

גם אומץ זה בחירה, גם פחד זה בחירה, העיקר שמי שבוחרת זה אני!

מריאן וויליאמסון כתבה:

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שמא אנחנו חלשים מדי, הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו-שמפחיד יותר מכל. אנחנו שואלים את עצמנו: איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה מוכשר ואהוב? למען האמת, איזו זכות יש לך לא להיות?? אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע רשות לאחרים לעשות כמונו. ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." "כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן אנחנו לא משרתים את העולם, אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא רק גלום בחלק מאתנו. כל אחד נושא את הקסם הזה בתוכו כאשר אנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח, באופן בלתי מודע אנחנו מאפשרים לאחרים לעשות אותו דבר כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו הנוכחות שלנו משחררת אחרים"

הציטוט הזה כבר הופיע באחד מהפוסטים שלי בעבר, אך הוא כל כך משמעותי ועצמתי בעייני שבחרתי להביא אותו שוב.

כשנולדנו אף אחד לא הכין אותנו לזרוח, להאיר את האור הפנימי שלנו, להאמין שיש לנו מה לתת לעולם, להיות משמעותיים. יותר כיוונו אותנו לצמצום, לשחק בקטן, כדי שאנשים יוכלו להרגיש בנוח לידנו.

אבל העולם הרוחני מלמד אחרת. אלוהים או היקום לא טועים, כשרבי נחמן אמר:

"היום שבו נולדת, הוא היום בו אלוהים החליט שהעולם לא יכול להתקיים עוד בלעדיך" זה בדיוק הרגע הזה שבו אנחנו מקבלים את האלוהות שבנו ואת השליחות שבאנו איתה לעולם.

יש משהו מאוד משחרר בלדעת שבאנו לעולם מסיבה כלשהי, שטמונה בנו מתנה ויכולת שעלינו לגלות אותה ולהביא אותה.

המסע שלי למתנה הזו התחיל כבר ממזמן אני לא יודעת אם זו הכתיבה, אבל הבחירה שלי היתה לרדת למגרש ולהשתחרר מהפחד.

אומץ כמו הרבה דברים טובים יכול לדבק, כשאני החלטתי להיות "אמיצה" זה היה בגלל שראיתי מישהי או יותר נכון הרבה "מישהים" שנתנו לי השראה ולהגיד: גם אני יכולה.

בתורי אני מקווה שהאומץ שלי יידבק במשהו או משהי כדי שהם יוכלו להביא את קולם ויצירתם קדימה לעולם.

"את קמצנית"

במסגרת אימון עסקי שעברתי לפני כמה שנים, אמרה לי המאמנת הרגישה והנדירה "את קמצנית" מיד נעלבתי כמובן, אבל אז היא הסבירה את עצמה ואמרה שכשאנחנו לומדים משהו ושעולמנו הפנימי כל כך עשיר אנחנו צריכים להביא אותו החוצה, לתת, לחלוק ולשתף.

וזו הסיבה שהמשפט שמתנוסס בראש הבלוג שלי הוא:

"When you have - Give, When you learn – Teach"

כי יותר מכל עבורי הערך הגדול שבמילים הכתובות הוא הנתינה ולא הקבלה.

הבלוג הוא החיים שלי,

מה שכתוב בו הוא מי שאני,

אין לי דרך להיכשל בלהיות מי שאני ולכן לא נדרש פה אומץ רק מעט כנות והרבה - ה מ ו ן זמן!

#מריאןוויליאמסון #קורסבניסים #בלוג #התפתחותאישית #אימון #שירהאורןקינן

5 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017