על אחים, קשיים והמסע שלי



​עוד לא יבש הדיו הווירטואלי מהפוסט האחרון ואני כבר מנסה להסיק מסקנות ולהגיע לתובנות.

הפוסט האחרון הרגיש לי הרבה פחות מוצלח מאחיו הבכורים, אך מכיוון שגם ההתפתחות שלי וגם הבלוג עצמו הם

Work in progress החלטתי שאת הקושי שחוויתי בכתיבת הפוסט האחרון אהפוך להזדמנות ולשיעור עבורי.

האמת היא שהרבה מאוד מהפוסטים שלי יש להם לידה ארוכה, חלקם ממש קשה וכואבת, רק חלק קטן מהדברים שאני כותבת מוצא את עצמו מואר על מסך הטלפון שלכם, רובו המוחלט נשמר ברשימת הטיוטות המאיימת שיש לי גם במייל וגם במחשב, עשרות אלפי מילים שנדחסו למשפטים, חלקם עלומים וחלקם בעלי משמעות שהזמן רק יגיד אם יזכו לצאת אל אור העולם או יישארו במגירה הווירטואלית שלי.

אחת מהמטרות המובהקות של הפוסט הזה עבורי הוא בעצם לצרף אתכם למסע שאני עוברת בעצמי עם עצמי ודרך השיתוף לתת לכם לחוות טעימה מן המסע הזה.

מכיוון שאני הגדרתי לי את הכתיבה כמסע גם אתם בעצם הולכים איתי ומכיוון שאני אוהבת אדם אני מבינה שחלקכם ממש מזיע פה ומתעייף, לפעמים אפילו פורש, כי המסע שלי נראה יותר כמו אימון עליות מאשר הליכה בים. המון מילים, משפטים מפותלים, תובנות עמוקות כמו וואדיות ומטרה אחת גבוהה לעורר תאים רדומים ולשים סימני שאלה על מה שברור, שריר וקיים.

ולכן החלטתי באופן מודע לנסות לצמצם את המילים, לדייק את התובנה, לשמר אנרגיות יקרות וחשובות גם עבורכם וגם עבורי, אשתדל שהמסע יהיה יותר מדויק וברור, בתנאי כמובן, שאלוהי המילים הכתובות ילווה אותי.

על אחים, קשיים ותובנות

אביתר ואוריה שלי הם סוג של תאומים, יש ביניהם בדיוק שנה ושבועיים הפרש, כמעט הכי מהר שאפשר.

יש להם מערכת יחסים מאוד משעשעת, הם החברים הכי טובים בעולם אבל הם גם משגעים אחד את השני.

בארוחת ערב שבת אביתר הציק בפעם המיליון לאוריה, כרגיל הם לא מפספסים הזדמנות לקרוא לשופטת. ואני בתור שופטת גרועה במיוחד (אני תמיד אומרת להם ״תסתדרו״ במקום מה שבאמת בא לי להגיד להם שזה: "כל אחד הולך לקצה אחר של הבית") הצלחתי להתאפק ושאלתי את אוריה ״תגיד אוריה למה לדעתך אחים מציקים אחד לשני? " (מאמנת בהתהוות כבר אמרתי??)

בזמן שהוא ניסה לחשוב על תשובה עלו לי בראש כל אותם הפעמים שהאחים שלי הציקו לי שזה בחישוב מהיר היה שלוש פעמים ביום עד גיל עשרים ככה.

היינו רבים מלא, היינו מציקים, רודפים אחד אחרי השני לפעמים מרביצים אחד לשני אבל היינו החברים הכי טובים, היינו משחקים בבית ביחד, עם השכנים מתחת לבניין ובמגרש הכדורסל.

אתם בטח זוכרים את התקופה הזו שבה כמעט ולא ראינו טלוויזיה ובמחשב היה רק טטריס, ואת רוב זמנינו בילינו בין עמודי הבניינים.

ממרחק השנים אני יודעת שהאחים שלי הבוגרים וגם האחות הקטנה והיפה שלי למדו אותי הרבה מאוד דברים על החיים, קודם כל נטעו בי את האהבה לבנייה ויצירה באלפי השעות שבהן היינו יושבים ובונים בלגו. הם תמיד דאגו שאני אגדל מרפקים ואראה את עצמי כשווה בין שווים הם אף פעם לא פינקו אותי או דאגו לי יותר מדיי וכך גדלתי ליד שני אחים בנים כאחת מהחבר'ה. הם אף פעם לא אמרו לי "את בת" או "את חלשה", בזכותם הפכתי לשחקנית כדורסל לא רעה בכלל, בזכותם היה לי רישיון נהיגה לאופנוע בגיל 16 וכנראה יש להם חלק לא קטן בזה שהיה לי את האומץ לעזוב את הארץ בגיל 20 ולחזור בגיל 30.

ואז אביתר העיר אותי מהמחשבות בהקיץ שלי, קפץ ואמר שאחים מציקים זה בעצם אחים שעוזרים, עוזרים לך להתמודד ולהתאמן.

שמחתי לא על ההצקות המעצבנות, כי אני אמנם יודעת שיום אחד הם יהפכו להיות אחלה חומר לסיפורים סביב שולחן השבת, אבל האמת היא שאחים מציקים היא עובדה, בין אם ארצה בזה או לא. זה טבעי וזו דרכו של עולם אבל חשבתי שלפחות לראות בזה משהו טוב בגיל צעיר יכול אולי לתת להם אוויר לנשימה.בלבי

ואז אוריה בתמימותו המתוקה שמח פתאום שאביתר "מכין אותו כבר לצבא", מחשל אותו כדי שילמד להתמודד גם עם הדברים הפחות נעימים.

ברור לי שהסיבה האמתית בגינה אחים רבים היא בכלל הרצון הלגיטימי של כל אחד מהם לזכות בתשומת לב, להרגיש שייך, אהוב, נחוץ בעל מקום ומשמעותי בתוך המשפחה, גם אנחנו כהורים וכאנשים בעולם רוצים להרגיש בדיוק את אותם הדברים כמו הילדים, אך בדרך להשגת הרגשות האלו אנחנו נתקלים בלא מעט קשיים.

קושי בעייני הוא דרכו של אלוהים להגיד לנו "זה הזמן לעלות לשלב הבא". כמו הסרטן שיורד אל החוף משיל את קליפתו הישנה, הקטנה והלוחצת ומגדל על עצמו שריון חדש שתואם את מידותיו,

כך גם אוריה ואביתר היקרים שלי ובטח שגם אני בכל שבוע מחדש, משילים את עורנו הישן ומטפסים מעלה, מעלה בסולם ששולח לנו זה שרוצה בצמיחתנו הרוחנית, הפיזית והאישיותית.

כך שכאמא אני לא מודאגת יותר מדיי מהקשיים שהם חווים אני רק מקווה שמכל קושי הם לוקחים איתם משהו לדרך.

ובקשר לקשיים שאני נתקלת בהם אני כבר מבינה את ערכם עבורי ומנסה להבין כל פעם מחדש מהו השיעור שלי. והאמת היא שלא באמת ציפיתי שמסע הכתיבה שלי יהיה זורם וקל, הרי דרך ההתפתחות והצמיחה האישית היא מסע לא פשוט בכלל, אין ממנו חזרה, אין בו הנחות ובטח לא 1+1.

כל צעד דורש מחשבה, דורש מאמץ דורש גיוס של כל העוצמות, זה מרגיש כמו צעד אחד קדימה ושניים אחורה. זה ריקוד מוזר שכזה עם החיים, פעם הם מובילים עלינו ופעם אנחנו מובילים אותם.

אך היופי במסע ההתפתחות שמדי פעם אתה זוכה לעצור להביט אל הנוף ולראות איזה דרך כבר עשית וזה בדיוק הרגע שבו אני מבינה שיש לי את הכוח והיכולת להתמודד גם עם הקושי הבא.

תודה

שירה

#וויןדאייר #אימון #אימוןאישי #הורות #קשיים #צמיחהאישית #התפתחותאישית #growing #waynedyer #מסע #בלוג #שירהאורןקינן #מאמנתאישית

2 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017