על הרצוי והמצוי, על בחירות ודמעות


​​


איך הייתי רוצה שכל בוקר הילדים יקומו בזמן, על הדרך יסדרו את המיטה שלהם, יקפלו את הפיג׳מה בלי שאף אחד יגיד, יבקש, או יצעק את זה ואם אפשר גם עם חיוך ושיניים מצוחצחות.

איך הייתי רוצה שהם יוציאו את קופסת האוכל מהתיק לפני שתהיה להם שם מעבדה לגידול בקטריות.

איך הייתי רוצה שהסל כביסה יהיה ריק, הבגדים בארון ושערמת הגיהוץ לא תהיה בכלל קיימת.

איך הייתי רוצה שהם תמיד יסכימו על הכל ולא יריבו.

איך הייתי רוצה ללכת על הרצפה בכל שעה ביממה ולא לדרוך על צעצועים או לראות פירורים ותלתלים.

איך הייתי שמחה שהם לא ירצו שאני אקשיב לשלושתם בדיוק באותו הרגע.

איך הייתי רוצה להספיק לצבוע את השיער עוד לפני שהשורשים הלבנים מכסים אותו,

איך הייתי רוצה שהבטן שלי תהיה שטוחה בלא תלות בנסיבות או אם אכלתי חומוס או פחות.

איך הייתי רוצה לכתוב את הפוסט השבועי עד יום שלישי ולא לקבל השראה דווקא בלילה של יום רביעי.

איך הייתי רוצה שנאכל בכל ארוחה חלבון ואת כל הירקות והקטניות ועל הדרך שהילדים גם יגידו שקינואה זה טעים.

איך הייתי... טוב אני עוצרת בקינואה!

טובתו של הציבור חשובה לי אז אסתפק ברשימה חלקית בלבד,לא רוצה שתירדמו או שתכנסו לדיכאון חס וחלילה.

הפער שבין המצוי לרצוי זה נקרה.

החיים נמצאים איפשהו על הציר הזה לעתים, הם נמצאים קרוב יותר למצוי ולעתים קצת פחות קרובות באזורי הרצוי.

איפשהו על הציר הזה גם נמצאת השפיות שלי, לפחות ביום טוב.

אחרי ערב מאתגר במיוחד עם שלושה ילדים @&%#$* הרגשתי שאת הפוסט שהתחלתי לכתוב כבר ביום שישי לא אוכל לסיים כי הראש שלי כבר עמוק בתוך המצוי, ואני לא מצליחה לראות מבעד לענני הרחמים העצמיים את הרצוי.

היום יום רביעי פעמיים כי טוב פלוס אחד, כזכור לחלקכם זה היום בו אני לומדת בקורס למאמנים אישיים, אמנם אנחנו כבר בשלב ההסמכה, כבר יודעים דבר או שניים אבל עדיין ולתמיד טירונים של החיים.

בכל יום רביעי חבריי למסע שואלים אותי אם כבר הפוסט של חמישי כתוב ואם אני אומרת לא (אני תמיד אומרת לא!) אז הם אומרים לי לכתוב על נושא השיעור.

ובאמת הפעם איך לומר החיים מתערבבים עם תכנית הלימודים.

למדנו היום על פרואקטיביות.

את המילה הזו למדתי לפני בערך 3 שנים במסגרת סדנת התפתחות אישית שעברתי.

לא ידעתי בזמנו מה זה אומר כי לא ידעתי איך עושים את זה,

אבל כבן אדם ששואף להתפתח, ללמוד ואם אפשר על הדרך להיות בן אדם טוב יותר הפנמתי את כוחה וחשיבותה של הפרואקטיביות.

כשהייתי אימא צעירה רציתי שהכל יהיה מושלם. שהכל ייכנס תחת הכותרת של בריא, נקי חינוכי והתפתחותי. רציתי גם להיות סובלנית וגם להספיק הכל, רציתי גם להיות דוגמא ומופת וגם להיות שלמה ורגועה.

רק שאימהות זה הכל חוץ מלה לה לנד.

זה שדה המשחקים ההתפתחותי האולטימטיבי,

זה להיות במצבי קיצון כל הזמן,

זה אימון לסיירת מתכ"ל (מתי תפסיקו כבר ללכלך?!?)

וגיבושון של כל החולשות והפגמים שלנו במצעד דגלים של יום (אובדן) העצמאות והשפיות גם יחד.

א ב ל ויש אבל. כי באמת אני לא אימא קנטרנית בכלל (למרות שאחרי הפוסט הזה גם אני כבר לא אאמין לעצמי) ילדים זה ברכה, באמת.

הרצון שלי להיות בן אדם טוב יותר, מפותח ומודע הוא כמעט 100% תוצאה של האימהות שלי.

החיים הם בחירה.

רוב הדברים שנדמה לנו שלא בידינו הם גם בחירה.

לעתים מודעת לעתים בכלל לא. אבל מרגע שקרני המודעות מאירים מבעד לסדקי חיי היום יום האפורים ומאירים פינות אפלות או סתם חשוכות אז קוראים נסים.

אחד הדברים שהכי ריתקו אותי כשהתחלתי לצרוך תכנים של התפתחות אישית ורוחניות היא האחריות האישית שלנו על המציאות שאנו חיים. המשפט "מחשבה יוצרת מציאות" מגיע מהעולמות של בחירה חופשית, של כוונה ושל אחריות אישית.

אם המציאות שלי נמצאת במעגל ההשפעה שלי אז מוטב שאקח אחריות עליה ועל הדרך גם אבחר ואתכוונן לחיים שאני רוצה לחיות.

להפסיק להשתמש במונחים כמו עשו לי, לקחו לי, שתו לי, עצבנו אותי, עקפו אותי היה מאתגר בתחילה, אך עם הזמן למדתי לקחת אחריות על מה שבגדר השפעתי ואת מה שלא, למדתי לא לקחת ללב.

לשלוט ברגשות היה ועודנו מאתגר עבורי.

בתור ייצור רגשן, רגיש ומרוגש הפנים שלי מדברות בעד עצמן וכשאני כועסת רואים וכשאני עצובה אני לא מבינה אבל גם את זה רואים ושומעים.

לא לפעול על אוטומט זה כנראה המקום הכי מאתגר עבורי, לשלוט ברגש במיוחד כשהוא בא בצורת כעס.

אלוהים (והילדים שלי) יודעים שאני מנסה אבל זה לא פשוט. לא פשוט לא לכעוס, לא להתעצבן ולא לצעוק, לא פשוט לפתוח את הפער- הרווח המפורסם והנחשק מכולם, הרווח שבין הגירוי לתגובה.

אבל כשהפער הזה נפתח. ולאט לאט הוא נפתח יותר ויותר, אז שמחה וצהלה.

זה הרגע שבו אני מרגישה שזה עתה עליתי בדרגה, יש בי תחושת גאווה וריגוש עז מההצלחה.

יש ימים שזה בא בקלות ויש ימים שזה בכלל לא בנמצא.

לבן אדם שנלחם כל הזמן ברצון במושלמות זה לא קל. זה בא עם תחושת אכזבה, הלקאה עצמית ורצון עז כבר להגיע לנחלה.

אבל בכל צעד ובכל מעידה אני נזכרת ומזכירה לעצמי לעשות כמיטב יכולתי. אין חיים שבהם המציאות מושלמת. אין חיים שבהם קשיים לא קיימים. אין חיים נטולי תסכולים.

אבל יש לעומת זאת חיים של בחירה.

בחירה במעשים, בתגובות, באחריות.

ובחירה לקבל ולהיות שלמה גם כשאין הצלחה – גם כשלא הצלחתי לשמור על שלווה.

יש הרי שלב בחיים שאנחנו מבינים שכל הקשיים הם בעצם חלק מהותי ממשחק החיים.

"אל תבקש מאלוהים חיים קלים בקש ממנו כוחות שיעזרו לך לעמוד בכל קושי"

ההבנה שסבל מכל מידה או סוג משרת אותנו היא הבנה חשובה. לא פשוטה אך מהותית.

כאן חוזרת ונכנסת הפרואקטיביות.

כאן נפתחת הדלת שהייתה רק חריץ קטן בהתחלה וכאן אני לוקחת את השליטה ובוחרת לנהל את הבחירה של חיי.

ביחד עם הרצון שלי לעשות את המיטב כאימא וכבת אדם סבירה וממוצעת אני גם מבינה שאני עושה בכל רגע את המיטב כפי שהוא ידוע ומובן לי בזמן אמת.

מצאתי את זה ברחבי האינטרנט , לא יודעת למי לתת את הקרדיט אבל מגיע לו:

"כישלון אין פירושו שנועדתם להיכשל, פירושו שעדיין לא הצלחתם.

כישלון אין פירושו שלא השגתם כלום, פירושו שלמדתם משהו.

כישלון אין פירושו שהייתם שוטים, פירושו שיש לכם הרבה אמונה.

כישלון אין פירושו שהושפלתם, פירושו שהייתם מוכנים לנסות.

כישלון אין פירושו שאין לכם את זה, פירושו שאתם צריכים לעשות משהו בדרך שונה.

כישלון אין פירושו שאתם נחותים, פירושו שאינכם מושלמים."

ואכן המסע אל עבר השלמות ונטישת חלום המושלמות עוד בעיצומו, זוהי דרך ארוכה וגם אם לא קלה אני בוחרת בה במודע ואף בוחרת לא לסבול ממנה ולחבק אותה.

ואם אתם תוהים בקשר לילדים שלי, אז אני מקווה שהם יישארו יצורים חמודים ומשעשעים ובעיקר אני מבינה שעוד לא נולדה האימא שלא האשימו אותה באיזושהי שריטה או בזה שהיא נולדה מתולתלת ואין לה צמה כמו של שלגיה,

צודקת או מה?

על ליידי גאגא ודמעות

בשבוע שעבר סחבתי את נמרוד לראות איתי את הסרט "כוכב נולד" בכיכובם של ברדלי קופר וליידי גאגא. בעיצומה של הצפייה בסרט ידעתי שאני הולכת לכתוב על הסרט הזה, לא לפני שניגבתי את הדמעות הרבות שזלגו להן.


ווידוי - אני זו האישה שיושבת בקולנוע ומושכת באף כל הסרט, אני מתרגשת ובוכה מכל דבר כמעט. כשאנחנו הולכים לקולנוע נמרוד מסתכל עליי במקום על הסרט, כי הוא יכול לחיות ולחוות את הסרט דרך הרגש שלי (וגם כי הוא פשוט כזה מהמם).

ואכן אני ברת מזל שהוא סובל את זה ובעיקר מזל שהוא מוכן לבוא איתי לצפות בכל הדרמות שסוחטות ממני את כל הנוזל שקיים בארובות העין!!

כשיצאנו מהסרט הייתי מאוד נרגשת, היו בו את כל המרכיבים הנכונים והברורים, זה סוג של סיפור סינדרלה, בלי לשכוח את כל הקשיים הברורים, התמכרויות, בעיות של דימוי וחוסר אמונה, פגיעות, וחשיפה. אך בעיקר על מציאת הקול שלנו בעולם, נושאים שמרתקים אותי. ואת הכל עוטף סיפור אהבה ופסקול מרגש במיוחד, ויש משהו יותר אהוב מהאהבה עצמה?

יש משהו מאוד מרתק ביכולת שלנו להזדהות עם גיבור מסרט. מסתבר שזה דבר ידוע ושנחקר מדעית והיכולת שלנו להזדהות ולחוש חמלה ואת כל קשת הרגשות בסרט היא אמתית ומדידה.

רציתי להרגיע את עצמי אז חפרתי כדי להבין אם זה תקני ונורמלי שאני בוכה את נשמתי בסרטים, כי וואלה עוד שריטה אחת לרזומה ואני הופכת להיות דמות מסרט אימה.

אז מסתבר שתודה לאל שהשריטה זהו היא תקנית, נורמלית ואפילו חיובית.

"הבוכים בסרטים" אקרא להם - הם אנשים בעלי אמפתיה. מסתבר שההזדהות והדאגה לדמות בסרט צורכת מאתנו הרבה אנרגיות ולכן "הבוכים בסרטים" הם אנשים בעלי פניות רגשית וחוזק נפשי.

היכולות לשים את עצמנו בנעליו של האחר מראה על רגישות, אכפתיות ובגדול מוכיחה שיש לנו לב (יש!).

אנשים בעלי אמפתיה נשברים מאוד בקלות אבל יש להם יכולת מדהימה לקום ולהרים את עצמם מהקושי, לפעמים "האנשים הבוכים" בוכים ומתרגשים בכלל מסיבות אומנותיות, מהעצמה שמצליחה היצירה להעביר.

כל הכתוב הנ"ל נחקר, נבדק ונחתם!

אז חבריי לקבוצת "האנשים הבוכים" חוץ מזה שאנחנו נראים פתטיים ומביכים את בני הזוג שלנו אנחנו נורמליים!!

ואגב אם לא הבנתם, (כל הנאמר או הנכתב, תלוי מאיפה אתם מסתכלים על זה) הוא רק כדי לשלוח את הרגישים, בעלי החמלה ועדיני הנפש לראות את הסרט, ואל תשכחו את הממחטות!


שמתי לכם טיזר קטן ויפה מהסרט, על זה נאמר "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו".

שירה

#שינוי #בחירות #אימון #אימוןאישי #סטיבןקובי #ליידיגאגא #כוכבנולד #בלוג #בלוגאישי #שירהקינן #שירהאורןקינן

2 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017