על חומר ורוח



​אני הכי material girl

הרבה לפני שידעתי מה זה אומר ומדונה אלילת ילדותי שרה על זה,

כבר אז ידעתי שאני כזו.

אני אוהבת חומר.

ולא סתם חומר, חומר משובח.

שיהיה איכותי, אמיתי, ממותג ועל זמני.

מעל הכל שיהיה יפה – לי זה הכי חשוב,

שיהיה מעוצב,

ושיענה על הטעם הספציפי שלי.

שידבר וישתלב עם כל החומר שכבר אגרתי אצלי.

בנוסף, חומר שלא עומד בסטנדרטים המצוינים למעלה

לא יכול להיכנס לביתי,

גם אם הוא מצא את עצמו בדרך לא דרך,

יימצא אחר כבוד את דרכו מחוץ לביתי ומבצרי!

כן כזו אני, שרוטה בדרכי הקיצונית.

מאוד רגישה לנראות ולאיכות,

שטחית כבר אמרתי?!?

מכירים את המושג עייפות החומר?

כנראה שהחומר לא רק מתעייף מעצמו, גם אנחנו מתעייפים ממנו.

כן גם אני עם כל השטחיות שבי מרגישה לאט לאט את עייפות החומר.

הרי הארון שלי מלא בגדים יפים ואיכותיים,

מארון הנעליים שלי יכולים לצעוד עשרות זוגות של נעליים מכל הסוגים ובכל הצבעים.

הבית שלי מלא בחפצים מעוצבים חלקם אפילו ממותגים - אך דבר אחד משותף לכולם:

הם פיזיים.

באיזשהו שלב בחיי הייתי ממש מאוהבת בהם,

הבטתי בהם במבט נוגה,

נגעתי בהם,

ליטפתי אותם ואמרתי לעצמי בהתלהבות של ילדה קטנה:

״את/ה הדבר הכי יפה שראיתי מימיי״

וכך לאורך השנים חומר החליף חומר, נעל צעדה במקום נעל אחרת, ושמלה חדשה התנופפה במקום שמלה פחות חדשה.

וככל שהחומר מתעייף מעצמו גם אני מתעייפת מהחומר,

לא מהיופי שבו ומהאיכויות שלו, אלא מהמקום שהוא ממלא בו את ליבי,

את צרכיי ואת מהווי השטחיים והרדודים.

לפני בערך שנתיים שרק התחלתי לתרגל מדיטציות ויוגה ולקרוא את אושו, קרישנמורטי ועוד,

אמרתי לנמרוד שזה הכי רחוק שאני הולכת עם הנוי איג'יות (סבב 2)

ושאין מצב שהוא ייראה אותי יום אחד מוזנחת ולבושה כאחרונת ההיפים ששבים לארץ מהודו.

ואם וכאשר אטוס להודו אין סיכוי שאלבש את ה... מלבושים האלו שלהם (וזו לא המילה שהשתמשתי בה).

מאז הרבה חומר נוצר, נמכר ומוחזר ברחבי העולם ודעתי עדיין נחרצת על הטעם ההודי בבגדים,

או הטעם של המטיילים הישראלים,

אבל פחות ופחות על החוויה שמאפשרת לנו ולו לקצת להשתחרר מהחומר, טיבו ויופיו.

כמו בכל דבר,

ככל שאנחנו מפנים יותר מקום למשהו חדש,

כך קטן באופן תואם מקומו של הדבר שמילא אותנו קודם.

כך גם עם הרוחניות: ככל שהכנסתי ונכנסתי לעומקו של העולם הזה כך קטן המקום בלב שצריך את החומר.

ביסוד שלי אני מאמינה שחומר הוא תוצר של הלב.

היכולת ליצור כיסא מבול עץ,

היא לא פחות מנס.

הכיסא הזה "יגדל" להיות "כיסא עם נשמה"

הוא יהיה חלק מהחיים שלנו 20, 30 אולי אפילו 40 שנה,

יהפוך להיות חלק מהזיכרונות שלנו,

חלק מהזיכרונות של ילדינו,

וכך במקום להיות רק חתיכת עץ הוא יעטה על עצמו זיכרון ומשמעות ולכן יהפוך להיות "כיסא עם נשמה".

אולי בגלל שאת לימודי האדריכלות עברתי באיטליה - אני מאוד אוהבת חומרים,

חומרים איכותיים כאלו שיהיו כאן הרבה אחרי שאנחנו לא נהיה.

הביקורים התכופים שלי במוזיאונים במהלך כל השנים שלי באיטליה לימדו אותי את הערך של דבר שהוא מעוצב, עשוי עם אהבה וכבוד – ומהמקום הזה נולדת איכותו.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת לראות בנסיעות שלי לאיטליה ובמפגש עם יצרנים ומעצבים מתחום האופנה , זה בדיוק את זה – הכבוד.

הכבוד לחומר, לפרט הקטן ביותר, לתהליך היצירה מההשראה ועד למוצר המוגמר.

הכבוד שלהם נוגע בהכל – מרמת הבגד ועד רמת החנות, החלון ראווה – נדמה שאין משהו שהם לא חשבו עליו, מאחורי כל דבר הייתה מחשבה, היה רצון לתת יותר מרק מוצר.

כשהיוצר מכבד את המוצר גם מי שפוגש אותו מן הצד השני לא נותר לו אלא לכבד אותו ולהתפעל ממנו – או במילה אחרת למלא אותו באהבה.

כך שבהרבה מהחומר יש רוח וזה החומר שעליו אני לא מוותרת ושומרת לו את המקום והכבוד בליבי.

והרוח?

נדמה שאותה אנחנו לא תמיד מכירים, לא מבינים וגם לא תמיד מכבדים.

נתחיל מזה שרוח או רוחניות זה מושג מעורפל וכוללני.

במדינה שנולדנו יש מונופול לדת על הרוח או לפחות כך אני הרגשתי במשך הרבה שנים.

היהדות היא שרת הרוח והרוחניות, ברגעים אלו ממש שאני כותבת יש שקט ברחובות,

מדי פעם נשמע קול של ילדים רכובים על אופניים עם חבריהם.

אף מכונית לא נוסעת, אין מטוס בקו השמיים.

כולם לבושים לבן ויש אווירת חג באוויר.

אני מכבדת מאוד את התרבות היהודית, אני כמובן גאה להיות חלק ממנה

אבל אני תמיד תוהה האם יש למישהו מונופול על הרוח, על האמת –

האם יש רק אמת אחת לכולם?

האם יש רק דרך אחת לחיות אותה?

האם יכול להיות שכולם צריכים בשם הדת או הרוח להתלבש אותו הדבר? לנהוג באותם המנהגים? ולהאמין באותם הדברים בדיוק?

בעצם המילה רוח – יש חופש, תנועה, שקיפות ועוצמה.

את הרוח ניתן להרגיש אך היא אינה נראית.

כשאני חושבת על דת – מיד עולות בי אסוציאציות הפוכות כמו חוקים, מצוות, שכר ועונש ורב הנסתר על הגלוי.

יש משפט שאני מאוד אוהבת:

"בלב כל דת שוכנת האהבה, אך לאהבה אין דת"

את הציטוט הזה לקחתי מתוך כתביו של רומי, משורר, הוגה מוסלמי, סופי מפרס של המאה ה-13.

כאילו האהבה היא המקור, היא הבסיס, כן אפילו של האסלאם ושל כל שכנינו מהמזרח.

כאילו מן האהבה נולדו או יותר נכון התארגנו להן דתות, תרבויות ופרקטיקות רוחניות.

אני חושבת שמה שמושך כל כך הרבה אנשים ל"רוחניות החדשה" וביניהם גם אותי זה הפרסונליזציה של "הנתיב הרוחני" או "המסע הרוחני", דבר שהדתות הגדולות לא מאפשרות ויותר מזה מאוימות על ידו.

עבורי להיות רוחני זה להיות אני,

לא בהכרח להיות חלק מאמונה, תנועה או זרם כלשהו.

זה להיות מודעת, להתבונן פנימה, להתפתח, לטעום מכל העולמות, לאהוב את עצמי ואת האחר קצת יותר בכל יום.

ליצור לעצמי סט אמונות וערכים שתואמים את מי שאני,

ולהתעדכן לאורך מסע ההתפתחות שלי.

כך אני נשארת כל העת נאמנה לעצמי ולמי שאני.

כי אחרת איך אוכל לשלב את האהבה לנעליים ולשמלות עם העניין הרב בקבלה ובבודהיזם?

שלא לדבר על סקס, סמים ורוקרנרול עם יוגה ומדיטציה.

העניין עם חומריות ורוחניות שהן כמו היינג והיאנג חלק משלם, ניגודים או הפכים שמשלימים זה את זה.

הרוח והחומר מטרתם ליצור את אותה החוויה.

הליכה בנתיב הרוחני היא כמו הליכה בנתיב החומרי שתיהן כל אחת בדרכה השונה והמשלימה נועדו לתת משמעות לחיים שלנו כאן ולזכות באושר, סיפוק ומימוש עצמי.

אנחנו ישויות רוחניות בעולם חומרי,

ויש שאומרים שאנחנו ישות חומרית-פיזית בעולם של רוח.

כך או כך החיים שלנו מורכבים מן החומר והרוח,

ואם אנחנו משחקים בשני המגרשים מוטב שנכבד את שניהם,

נחגוג את החיים

ונקבל באהבה גם את החומר וגם הרוח.

ואסיים בסיפור איך לא - יהודי:

תלמיד חכם אחד ניגש לרבי ושואל אותו:

"רבי, מותר לאכול תוך כדי לימוד תורה?"

ענה הרבי כמובן: "חס וחלילה!"

ניגש תלמיד אחר אל הרב ושואל אותו:

"רבי, האם מותר לי להתפלל בזמן שאני אוכל?"

ענה לו הרב: "בוודאי שמותר".

#התפתחותאישית #אימון #מסע #רוחניות #חומריות #שירהקינן #שירהאורןקינן #בלוג #בלוגאישי #אימוןאישי

5 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017