על חיפוש וסוף שנות ה-90



מאז שהייתי ילדה קטנה תמיד הרגשתי משהו מסתורי לגבי החיים.

ידעתי שיש משהו, וההכרות החילונית שלי עם "אלוהים" בישראל של שנות ה-80 לא היתה מספקת ולא הספיקה כדי להשקיט את הקול הפנימי, והסקרנות שלי עם השנים רק הלכה וגברה.

כשהייתי ילדה הייתי מדמיינת דברים, חולמת בהקיץ והם היו קורים. אני גם זוכרת את הקול הפנימי שלי, את המחשבות שרצות בראש שלא הבנתי אם זה אני או משהו אחר.

ידעתי שאני זה לא רק אני זה עוד משהו או מישהו.

כשהייתי בת 18 החלטתי ללמוד ספרדית, ככה סתם כי התחשק לי.

כל שבוע הייתי הולכת למורה פרטית. המורה הייתה בחורה בת 25, עולה חדשה מארגנטינה. בחורה יפה עם מבטא ארגנטינאי מתנגן.

כל שבוע הייתי מגיעה לדירה ברחוב ויצמן, מול התחנה המרכזית בכפר סבא.

כשנכנסתי לביתה בפעם הראשונה היתה לי תחושה מוזרה,

באוויר היה ריח של קטורת,

ווילונות בכל מיני צבעים, שצבעו את הבית בשלל גוונים

ברקע, מוזיקה מעולמות רחוקים שעכשיו אני יכולה לקרוא לה ניו אייג'ית.

האווירה המסתורית והיא, סקרנו את כל חושיי.

במשך שנה הייתי מגיעה ונשאבת לעולם אחר, זה התחיל בשפה הספרדית שגרמה לי לחלום על עולמות רחוקים ומרתקים ובתום כל שיעור הייתי חוקרת אותה, מנסה להבין את עולמה הפנימי והחיצוני שואלת על הקטורת, המוזיקה, על האמונות שלה והיא הייתה מתמסרת באהבה ומספרת לי על עולמה הרוחני – עולם חדש ומרתק שלא היה לי מוכר.

בכל שבוע בתום השיעור והשיחה השבועית הייתי יורדת אל רחוב ויצמן הסואן – חוזרת אל הרעש והפיח של הרחוב כאילו הרגע נחתתי מעולמות רחוקים.

אף פעם לא יצאתי בידיים ריקות, בכל שבוע הייתי יוצאת עם שם של ספר חדש ללכת ולקרוא, עולם חדש לגלות, אמונות ותאוריות לבחון.

תחושת התלהבות והתרגשות היתה עוטפת אותי מפני רעש האוטובוסים ושגרת הצבא והחיים שהיו לי באותה התקופה.

במפגשים האלו נטמן זרע קטן באדמה שהצמיח אצלי סקרנות אדירה וחיפוש מתמיד אחר ה"אמת", משמעות והבנה.

וכך היינו מדברות על מהות החיים, מי אנחנו, למה באנו לעולם, על סודות וחוקי היקום – שיחות מרתקות, משנות חיים,

במפגש איתה הרגשתי כאילו סוף כל סוף משהו קרב אותי אל סוד החיים.

אז קראתי וקראתי.

ספרים שעד היום נמצאים על מדף ביתי,

אני קוראת למדף הזה:

"המדף לנוסע הרוחני המתחיל"

ספרים כמו "משנתו של דון חואן" "שורשים ושיעורים בזמן", את ספריו הרבים של דיפאק צ'ופרה קראתי את "הנבואה השמיימית, עוד ועוד.

אחרי כמעט שנה של לימודים היא סיפרה לי על סדנת מדיטציה למתחילים, והמליצה לי לעשות אותה. במשך אותה שנה למדתי ממנה על מדיטציה והבנתי שזה משהו שאני צריכה ללמוד ולדעת אם אני רוצה לגלות עוד על העולם המסתורי הפנימי.

אני כמובן נלהבת הרגשתי שאני מוכנה, נרשמתי והגעתי לשדרות רוטשילד.

יום שישי בבוקר,

תל אביב של סוף שנות ה- 90,

ושדרות רוטשילד של אז היא לא בדיוק שדרה ושום זכר לרוטשילד.

עליתי לאחד מבנייני הבאוהאוס שראה ימים טובים יותר ולבנים יותר.

לדירה הישנה הגיעו עשרה אנשים זרים ועוד מדריכה, שכמו מורתי האהובה היתה לבושה בבגדים עם מארצות רחוקות.

אני הרגשתי כמובן הכי לא קשורה לסיטואציה,

הייתי צעירה מהממוצע,

היחידה שהיתה חיילת,

שלא לדבר על העולמות שמהם הגעתי.

אבל התמסרתי כי הבנתי שאת הפרקטיקה הזו אני רוצה ללמוד,

ואז אי שם לפני שעידן האינטרנט נכנס בסערה לעולמנו

מעט אנשים ידעו, דברו ותרגלו מדיטציה.

וכך היה:

4 שעות של סבל מתמשך.

כאבי גב, כאבי ראש

ותסכול אחד אדיר

לא הצלחתי ולו לרגע להשתיק את ראשי

בכל פעם שנדמה לי שהתקרבתי לשקט הנחשק

הבליחה לה מחשבה על הה ודה לא קשורה

ומעצבנת נורא.

כבר שעת צהריים

ואני עולה על אוטובוס

קו 567 בחזרה לכפר סבא

כל הדרך הקול הפנימי שממילא לא נח לרגע

טחן לי בראש למה בכלל הייתי צריכה את זה.

הגעתי הביתה,

נכנסתי למיטה

וביליתי יומיים שלמים עם 40 חום,

זה הספיק כדי לגמור את מסע החיפוש הפנימי הראשון שלי.

יותר מ-20 שנה אחר כך

ואני בעיצומו של מסע החיפוש מחזור 2

ואני מבינה שבעצם כל החיים הם מסע,

מסע של חיפוש ומציאה,

מסע של ידיעה ושכחה,

מעמיסים ומשילים,

מנסים ונכשלים

מנסים שוב ואז לפעמים גם מצליחים.

בכל יום מחיינו אנחנו אוספים איתנו ואלינו

דעות, תפיסות וסיפורים ששמענו,

אוחזים במוסכמות חברתיות

ולא מרפים מפרדיגמות ישנות שירשנו מדורי דורות.

כל הבליל הזה מגיע מן החוץ

החוץ הזה הופך אט אט להיות אנחנו

עד שהאני האמיתי שאנחנו שוכח ומתקשה לזהות את עצמו בראי החיים.

כשאנחנו שואלים שאלות על מהות החיים ומגלים שבעצם

התשובה נמצאת בפנים תחת כל מעטה הערפל שכיסו אותנו השנים והחיים,

אז ברגע אחד נפרצת הגדר,

נפתח חלון

ושם מתחיל המסע,

מסע החיפוש.

מתחת, בפנים בעומק.

נכון זה נשמע וזה אכן קשה

אבל כשחושבים על האופציה השניה

על חוסר האותנטיות שלנו כלפי עצמנו

מבינים את חשיבות המסע.

אחד הכלים הכי משמעותיים הוא באמת המדיטציה,

היכולת להיות בשקט,

לא לחשוב ולא לעשות.

תרגול חשוב מאין כמונו במיוחד בחיים הכאוטיים של ימינו.

בלב התרגול הבודהיסטי עומדת החקירה,

החיפוש אחר האמת

מתוך ההבנה כי האמת היא זו שמביאה לשחרור.

תרגול הלימוד הזה הוא זה שמוביל להתעוררות.

בשאילת השאלות והחקירה הפנימית המתמדת הזו

אנחנו בעצם ממוטטים את מגדל הקלפים

מערערים את כל האמיתות שאספנו

וגורמים להם אט אט לאבד מכוחם.

ההבנה שאני לא באמת מי שאני, אלא מי שאני חושבת שאני,

היא התגלית הכי עוצמתית עבורי.

זה הרגע שבו נוצר שינוי תודעתי משמעותי.

זה הרגע שפתאום "אני לא טובה ב..." הופכת מידיעה לאמונה.

ושם היא מאבדת מכוחה ויש לי את היכולת לבחור לי אמונה חדשה.

היכולת להשתחרר מאמונות כובלות ודפוסי חשיבה אוטומטיים מחזקת אותנו.

וזו כוחה של החקירה, כוחו של החיפוש ושאילת השאלות.

אני מרגישה באחרונה שהפכתי בכתיבתי להיות שגרירה-

שגרירה של "יציאה למסע".

אמנם אני רק בתחילתו,

אך המסע הזה שהוא בעצם החיים עצמם, חיי היום-יום הרגילים,

רק מתובלים בשאלות, לב וראש פתוח.

נכונות להשיל ומוכנות ללמוד.

ובעיקר הידיעה שהכל כבר בתוכנו,

כל היופי החוכמה ופלא העולם.

"כדי להגיע אל מה שאינך יודע עליך ללכת בדרך שהיא דרך של אי ידיעה. כדי להחזיק במה שאינך מחזיק עליך ללכת בדרך של אי אחיזה. כדי להגיע אל מה שאינך עליך ללכת בדרך שבה אינך. ומה שאינך יודע הוא הדבר היחיד שתדע ומה ששלך הוא שאינו שלך והמקום בו הינך הוא המקום בו אינך."

ת.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים.


1 view

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017