על טוני רובינס ואובססיות



אני אובססיבית!

אובססיבית - כן אני!

מודה באשמה.

פעם הייתי אובססיבית לסדר וניקיון.

זה לא עשה לי שירות טוב, זה גרם לי אפילו לזרוק פעם את הנעליים של אחותי מהחלון בדירה שלי במילנו. (זה הקטע שאני מכסה את הפנים שלי מבושה).

מילא את זורקת משהו מהחלון, אבל נעליים?

ועוד במילנו, מה את פאקינג משוגעת? זה מילנו לא עירק!

כן גם זה קרה ורק על האאוטינג של זה אחותי תהיה גאה בי על הדרך הארוכה שעשיתי מאז!

כמה שנים קדימה והפעם אלו שלושת הילדים המופלאים שלי שלימדו אותי שסדר וניקיון

זה overrated!

ובמשמרת שלהם לא יהיה לא סדר ולא ניקיון!

הם עסוקים בליהנות ו"באמאשלך תני לנו לגדול בשקט".

וכך יצא שלמדתי לחיות בבית ממוצע שיש בו בכל רגע נתון כתם דביק על הרצפה, נעליים פזורות ופירורים על השולחן וברגע של ייאוש או תקווה הגיתי את שיטת שלושת השלבים ליצירת תדמית הבית המושלם בעיני המתבונן. (מי שמעוניינת בפרטים מוזמנת לסדנת עבודה-בעיניים אצלי בבית כל שני, שלישי ושישי)

למזלי הגדול שלושה ימים בשבוע באים מתאמנים אליי הביתה וזה מאוד עוזר כי אני זוכה לתרגל את השיטה שלי ולעבוד על כולם בעיניים.

אבל לא לשם כך התכנסנו. זה בלוג על התפתחות, למידה ותובנות לא על איזה "שקר בשקל" ולכן אספר לכם על האובססיה החדשה שלי, כי מהר מאוד הבנתי שאובססיה צריך להחליף באובססיה אחרת שחס וחלילה לא יישאר חלל לא ממומש,

ועכשיו בשעה טובה הבנתי מהי אובססיית מודל 2018 שלי.

אתמול היה יום רביעי הגדול, וכידוע בקודש יום רביעי הוא יום לימודים מלא בתוכן ובהשראה וכדי לדחוס בו עוד תורה והתפתחות התחלתי להעביר עוד שני אימונים של מתאמנים צעירים ומקסימים מיד אחרי הלימודים,

זה גורם לימי רביעי שלי להיות עוד יותר מרחבי לב משחשבתי שאפשרי.

בשעה שש נחתי ישירות למשמרת אמא שכללה מקלחות, ארוחת ערב ותרגול שיטת שלושת השלבים להפעלת הילדים ולהגעה למיטות במינימום נפגעים וצעקות.

וכשהבית כבר התחיל להיות שקט, וכל היצורים הקטנים ישנו במיטותיהם, יפים ושלווים מתמיד הרגשתי שחסר לי עוד שלב כדי להירגע בדרך לשינה.

לא היתה לי עוד יכולת לקרוא מילה אחת כתובה, מצד שני סדרה או סרט סתם לא באו בחשבון כי האובססיה החדשה שלי כוללת 0 סבלנות לשטויות – אין לי יכולת לצרוך כבר סתם מידע, או סתם לבהות במשהו, האובססיה החדשה שלי כוללת דיאטת צרכנות של תוכן מועיל בלבד.

וכך יצא שראיתי במשך 20 דקות עד שהייתי בשלה להירדם את הסרט על טוני רובינס

I am not your guru (רק בפעם הרביעית), ההיגיון הלא הגיוני היה שאם זה לא משהו שיכול להוות עבורי השראה או למידה או באיזה דרך לתרום להתפתחות שלי אז אני לא צורכת אותו – אובססיבית כבר אמרתי?


אבל הקטע הטוב בסיפור הזה שנתן לי את האוקיי ללכת לישון הוא הסצנה בה טוני רובינס אומר למראיין "זה האובססיה שלי, האובססיה לעזור ולהיות משמעותי – לכל אחד יש את הקטע שלו וזה הקטע שלי".

שמעתי, כיביתי את הסרט ונרדמתי.

לשמוע את טוני רובינס הגדול אומר שלכל אחד יש את הקטע שלו גרם לי להבין שגם לי יש את הקטע שלי פעם זה הניקיון, ופעם זה הרצון ללמוד, פעמים אחרות זה ה-FOMO הידוע לשמצה.

כל אחד והקטע שלו.

וזה מחבר אותי לנושא השיעור שהיה לנו לפני כמה שבועות "סליחה".

לא סליחה, מה השעה. אלא סליחה ומחילה כזה של כיפור.

אני בן אדם סלחן מטבעי, לא שאני תכלס סולחת אני פשוט שוכחת, שזה אפילו יותר טוב כי זה משאיר לי מלא מקום פנוי בדיסק כדי לצרוך תוכן מועיל.

אבל כמו רבים וטובים לסלוח לעצמי זה כבר אתגר אולטרה.

אנחנו הכי קשים עם עצמנו, לא עם הילדים, לא עם האהובים עם עצמנו – לא סולחים ולא שוכחים.

פעם הייתי מתקשה לשחרר ולקבל את עצמי ובטח לא הייתי מסוגלת להגיד שיש לי אובססיה – הייתי פשוט נטרפת מהמחשבה שמשהו לא יהיה מסודר ונקי, זה היה מוציא אותי מדעתי.

אבל אולי האובססיות החדשות שלי הן מודל 2018 אבל אני מודל 1978 שזה – ריספקט!

היום בניגוד לפעם אני מחבקת אפילו את האובססיות שלי, את השריטות הפנימיות שלי, את הצלקות את הכל – בעצם הכל חוץ מהשערות הלבנות!

אני מודעת ויודעת שלא אני לא שם וכנראה שלא אהיה אף פעם שם – אבל גם לטוני רובינס יש קטע ואם לו יש אז גם לי מותר.

ולכן החלטתי לחבק את האובססיה, השריטה וכל מעידה שהיתה ועוד תהיה. ולא רק לקבל אלא גם לכתוב וגם לפרסם – כי כולנו שרוטים, כולנו אובססיביים וזה הקטע שלנו!

אז אובססיביים ואובססיביות יקרים ויקרות וולקאם תרגישו בבית אתם בחברה טובה!

#בלוג #בלוגאישי #התפתחות #התפתחותאישית #אימוןאישי #אימון #טונירוסינס #שירהקינן #שירהאורןקינן #צמיחהאישית

12 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017