על נסים, אהבה ושינויים



נסים ואהבה

כותבת בדיוק שבוע לפני יום הולדת 40.

אין כמו כתיבה כדי לעשות סדר בראש,

לחבר נקודות ולהגיע לתובנות חדשות.

להשיל את מה שכבר לא משרת,

ולהעמיס לדרך הרגלים ומחשבות מקדמות.

הרבה דברים מתחברים לי בזמן האחרון,

דברים שעברו לידי עד עכשיו,

וכעת אני מצליחה לראות את חוסר המקריות.

יש משהו בגיל הארבעים שמביא אתו חכמה והבנה חדשה,

יותר בהירות וראייה חדה.

אולי אחד הדברים שברורים לי עכשיו יותר מכל זה שאין מקריות בעולם,

כל דבר קורה באופן מושלם,

יש סיבה,

ותוצאה ברורה,

לא לנו בהכרח.

אבל כשמסתכלים בפרספקטיבה לאחור – דברים מסתדרים ומתחברים.

ולכן החשיבות של לעצור, להתבונן, לשאול ולנסות להבין חשובה.

כמו שבכל יחידה בצבא יש תחקיר,

גם אנחנו בחיינו מנצלים רגעי מפתח

להביט לאחור,

לא כדי חלילה לחזור,

אלא דווקא כדי לגדול.

הפעם אתחיל בסיפור.

הסיפור האהוב עליי מכל.

כנראה הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיי,

סיפור על מקריות או סינכרוניזציה,

תלוי מאיזה נקודת מבט מסתכלים.

רגע לפני גיל 31,

שנה אחרי שחזרתי מאיטליה,

הייתי שקועה עמוקות במטרת חיי,

והיא:

להכיר את בחיר לבי ולהקים משפחה.

במשך השנה הראשונה שלי בארץ מרב המשאבים שלי הופנו לזה.

חזרתי לארץ רק בגלל זה.

הייתי יוצאת לדייטים על בסיס קבוע.

ניהלתי אין ספור מערכות יחסים,

שנעו משעות ספורות ועד חודשים בודדים,

והייתי חדורת מטרה.

היו רגעים טובים יותר וטובים פחות,

אבל הידיעה שהאחד יגיע הייתה קיימת בי כל העת.

בדרך מקרית ומשעשעת בפני עצמה חדשתי קשר עם חבר מאוד טוב מהילדות,

הוא הזמין אותי לביתו במטרה לשדך לי חבר.

תכננו לעבור על החברים הרווקים שלו בפייסבוק ולסמן מועמדים.

אחרי כל כך הרבה שנים שלא התראינו המטרה נשכחה,

היינו עסוקים בלהשלים שמונה שנים של סיפורים וחוויות.

בדרך לדלת החבר היקר אמר שאנחנו צריכים לקבוע שוב כדי לחפש לי שידוך.

אנחנו בדרך לדלת,

רגע לפני פרידה.

אני נעצרת ליד לוח גדול, מלא בתמונות.

תמונה אחת תפסה את עייני .

שני בחורים.

שניהם יפי תואר.

ברגע זה נשלפה אצבע האלוהים,

ואמרתי לחבר היקר:

"הוא נראה נחמד".

מריצה קדימה 9 שנים בדיוק,

והנחמד הזה הוא לא אחר מאשר נמרוד – בעלי היקר והאהוב.

הסיפור הזה מרגש אתי כל פעם מחדש.

למה?

כי לא היה בו שום הגיון,

שום רציונליות.

הכל הסתדר ולא הסתדר.

תלוי מאיפה הסתכלת מהלב או מהראש.

קארל יונג התייחס למקרים כאלו שאנשים דתיים קוראים להם "נסים" או השגחה עליונה

וקרא להם סינכרוניזציות.

הוא הגדיר את המקרים האלו כאירועים בעלי משמעות עמוקה, שאינם נובעים מאקראיות חסרת משמעות, אלא נוצרים על ידי תבניות שיחד עם השפעות סיבתיות יוצרות את הסינכרוניזציות.

אני משוכנעת שההכרות של נמרוד ושלי לא הייתה "טעות סטטיסטית", מבחינתי תמיד היה שם כוח גדול יותר משנינו שחיבר בינינו.

במבט לאחור מה שהכי מרתק אותי זה הדרך שעשינו.

כשהכרנו נמרוד היה עדיין תחת השפעות הודו.

זה התחיל מפרטי לבוש,

(אל דאגה שנה אחרי שנה הם נעלמו, עד שהשלמתי את הוצאתם המלאה מביתנו.)

זה עבר לתכנים רוחניים שהוא צרך, ספרים, מוזיקה וכו'.

בזמנו, לא הבנתי את הספרים האלו, הודו נראתה לי הזויה ומלוכלכת,

וכל המוזיקה ההודית הייתה פורטת לי על נימי העצבים.

(מה קטע עם מנטרות?)

בכל הזדמנות נשבעתי קבל עם ועדה שרגליי לא יידרכו על אדמתה.

עוברות שנים ואני עדיין בשלי.

נמרוד, בשלווה שלו ובדרכו השקטה,

עדיין ממשיך לדבר על הודו, על העצמה,

גם על הודו כמשל של התנתקות מהחוץ והחיצוניות וחיבור עם הפנים, העצמי.

ובאופן מדהים (סינכרוניזציה אמרתי?) ככל שאני עוברת שינוי,

שינוי מחשבתי שנובע בעיקר מפתיחות לעולמות חדשים,

כך אני מגלה בנמרוד דברים שעד היום לא זכיתי.

ובכל פעם שאני מספרת לו על ספר חדש שגיליתי,

או על מורה רוחני חדש מסתבר שהוא כבר מכיר אותו ומיד מספר לי את כל מה שידוע לו,

מסביר לי את ההקשר ומאיר את עייני ואת עולמי הצר.

על זה נאמר: "את מה שאת עדיין לא למדת, אני כבר הספקתי לשכוח".

בין שיווק לשינוי

בשנים האחרונות עסקתי הרבה בשיווק והבנתי שאני Late adopter.

מכירים את המונח הזה מעולם השיווק?​​

יש את אלו שמאמצים טרנדים לפני כולם,

אלו שעומדים כל הלילה בתור לאייפון החדש.

אחריהם מגיעים המסה, הם הרוב, שמאמצים את הטרנד.

ויש את אלו שמגיעים אחרי כולם, באיחור לא אופנתי,

שנייה לפני שהדגם החדש יוצא הם נזכרים לאמץ את הטכנולוגיה.

אני כזאת - בהכל.

כמה שאני אוהבת טרנדים

ובעצמי מתעסקת בטרנדים באופנה

ויכולה אפילו לחזות כבר עונה קודם מה ילך ומה פחות,

עליי אני תמיד אלבש את זה בין האחרונים.

ייתכן שזה מה שקורה גם במשיכה שלי לרוח, למזרח ולגילויים חדשים,

שילוב של גיל 40 עם "האימוץ המאוחר".

בשעה טובה מתנת הבינה הגיעה גם אליי,

ככה זה כשאת מאמצת באיטיות שינויים.

השבוע בעודי משתעשעת עם הרעיון של טיול מאוחר להודו,

ושנייה לפני שאני נוסעת לבדי למדבר ליומיים שלמים (אמאל'ה)

אני חוזרת הביתה ונמרוד מראה לי את היומן שלו מהטיול להודו,

עוד צירוף מקרים משמעותי שכזה.

היומן הזה נמצא בתיבה ליד הצד שלי במיטה כבר 9 שנים.

מעולם לא שקלתי לפתוח אותו, ראשית בגלל הריח של הודו.

ושנית כי מה כבר יכול להיות מעניין ביומן של בחור בן 25?

אז זהו ש...

Oops i did it again

הנחתי הנחות שגויות.

התובנות שנמרוד הגיע אליהן במהלך הטיול בהודו הן מבחינתי לא פחותות מתובנות של מאסטר רוחני.

כמה בהירות, על מלכודות האגו, על השיעורים החשובים באמת בחיים.

יותר מכל התחברתי לקטע בו נמרוד כותב:

"אחד הדברים שהכי נהנתי מהטיול הזה היה ללמוד דברים חדשים מאנשים שפגשתי...כיף לשבת ולהקשיב להרצאה של בן אדם...

לרגע חשבתי כמה מזל שנפגשנו ואז נזכרתי שאין דבר כזה וגם הוא נשלח אליי כדי לפתוח בפניי צד נוסף שהיה קצת חבוי מחוסר מודעות חלקית.

ושוב מוכח עניין האינטראקציה והראי.

דרך האחר אני רואה את עצמי ומגלה דבר נוסף בעצמיותי".

ובעוד הוא מקריא לי את התובנה שלו מגיל 25, אני בת הכמעט ארבעים,

מבינה בבת אחת, מה וכמה הוא לימד אותי לאורך כל השנים.

ראשית שקט.

שקט פנימי, שלווה, ידיעה ברורה שהכל לטובה.

שנית ענווה.

מילה ותכונה שכמה שהיא נשמעת עדינה וקטנה ככה היא עוצמתית וחשובה.

שלישית פתיחות.

לאחר, לשונה ולשינויים.

גמישות מחשבתית ותפיסתית.

לא רק שחור ולבן אלא מנעד רחב ומגוון

(אפילו שהוא עיוור צבעים).

רביעית מיקוד פנימי.

היכולת להתנהל ולהתהלך בחיים כשהפנים מוביל ולא מובל.

לא להתנהל לפי מה יגידו ומה יחשבו.

חמישית והחשובה מכל.

חוסר אגו, או אגו קטן ביותר.

כמה חוזק ועוצמה יש למי שהאגו שלו לא שולט בו,

כמה אהבה ממלאת אותו.

וכמה פחד לא מנהל אותו.

את כל הדברים האלו אהבתי בנמרוד מהרגע הראשון אך לא ידעתי לשיים אותם, לקרוא להם בשמם.

אבל היום כשאני מבינה כמה שינויים אישיותיים הם חשובים על מנת להפוך להיות האדם שאני שואפת להיות, כמה התחדשות והשתפרות מהותיים על מנת להגיע למקומות שעדיין לא הגעתי,

אני מצליחה לראות ולהעריך בו את כל זה.

השבוע צפיתי בפעם הרביעית בסרט "השינוי" של ד"ר ויין דייר (אצרף לינק עם תרגום לעברית) , בסרט מסביר ד"ר דייר שבני האדם בעולם המודרני גדלים על ברכי השאפתנות. אנחנו לומדים להאמין שהישגינו, הביצועים שלנו, הרכוש שצברנו, המקצוע שלנו ומה שאחרים חושבים עלינו הם הדברים שמגדירים אותנו וקובעים את ערכנו. הוא מכנה זאת "ששת השקרים שהאגו (העצמי המזויף שלנו) רוצה שנאמין בהם". לחלק הזה הוא קורא "הבוקר של חיינו".

אך יש גם רגע בחיים שבו נוצרת מוכנות לשינוי, פעמים רבות היא מבשילה דווקא בעת משבר, או ברגעי שפל.

וישנה גם דרך אחרת.

דרך יזומה של שינוי, שבה אנחנו יכולים להתחיל כבר עכשיו - בתהליך החשוב ביותר בחיינו.

הוא מכנה זאת אחר הצהריים של חיינו,

במהלכו יתחוללו בנו שינויים קריטיים – נפסיק לחיות בתחושה מתמדת של זכאות ונתחיל להיות ענווים, נלמד לשחרר את הצורך בשליטה מתמדת ונתחיל לתת אמון בעצמנו ובזולת, וניפתח לאפשרות – או אף לציפייה, שניסים יהיו חלק טבעי מחיינו.

והנה חזרה לנסים,

חלק מהשינוי הוא גם לראות ולקבל נסים או "צירופי מקרים" כדרך חיים.

כנראה שאלוהים היה צריך לשלוח לי מורה טוב במיוחד,

שחיכה בסבלנות אין קץ 9 שנים כדי שאני אתחיל להבין דברים שהוא הבין לפני 15 שנים.

השבוע כשנמרוד הקריא לי קטעים מהיומן שהוא כתב במהלך הטיול שלו בהודו,

נזכרתי במשפט שאמר אלברט איינשטיין: "צירוף מקרים זה הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".

עכשיו אחרי כל כך הרבה סימנים אני מצליחה לזהות טביעות אצבעות של אלוהים,

ומרגישה צורך להתנצל בפניו על כך שאיחרתי להבין!

שירה

#שינוי #בלוג #אימוןאישי #בלוגאישי #וויןדאייר #התפתחותאישית #שירהאורןקינן #נסים #אהבה #איינשטיין

3 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017