על פגיעות ופחד



הכתיבה הופכת בצעדים קטנים להיות חלק משגרת השבוע שלי, כל דבר שקורה, כל מחשבה שאני לא רוצה לאבד, כל מסקנה נכתבת ואם היא תעמוד במבחן המחשבה השנייה תזכה להישאר.

אחרי כל פוסט שאני כותבת אני מקבלת פידבקים על הכתוב. השבוע חברה שאני לא אסגיר את שמה, רק שהיא ג׳ינגית ואהובה, אמרה לי שהיא לא התחברה לפוסט האחרון. קבלתי את זה בשקט והבנה.​​ בינינו זה לגמרי לגיטימי, אבל הג׳ינג׳ית לא הרפתה כלומר היא כן היא הלכה לדרכה, אבל אני נשארתי עם ההצהרה ועם העובדה שהיא לא התחברה.

ניסיתי להבין ביני לבין עצמי למה זה העסיק אותי כל כך.

כשיצאתי לדרך לקחתי בחשבון שלא כולם יאהבו והחלטתי שאני יוצאת לדרך הזו עבורי, עבור הערך שאצור לעצמי מההרגל, מהחשיבה, ומהשיח עם אחרים.

אמנם הג׳ינג׳ית חשובה מעל הממוצע אבל זה לא העניין, כי בסוף כשאתה שם את עצמך על המדף יהיו כאלו שזה ייגע בהם ויהיו כאלו שלא, מה שחשוב זה להבין שברגע שיצרתי משהו ושלחתי אותו אל אוויר העולם על החלק הזה כבר אין לי אחריות. אז שחררתי....

שחררתי, כדי לחפש תובנה שימושית לשבוע ולדייק לעצמי מה בדיוק אני מנסה להשיג מהכתיבה.

אז ניסיתי להבין מה קורה שבן אדם יוצא כך לשוק עם מרכולתו האישית, הן יכולות להיות מילים, מאפים, בגדים או שלל מוצרים אחרים. והנה אני צועקת לעולם ״היי, הנה אני כאן״ והעולם מסתכל, מתבונן... בהתחלה הוא חשדן כי בינינו עדיף לקנות ב"רשתות הגדולות" לפחות שם אתה יודע עם מי אתה מתעסק יש שם פיקוח, ובדיקות איכות ותקציבים ופרסומים. ובמקומות הקטנים לך תדע,

אף אחד לא בודק ואף אחד לא קורא מילה.

אז ניסיתי להבין איך אני מכינה את עצמי להתמודד עם הדחייה או הביקורת או סתם התעלמות מנומסת.

מה אם משהו לא יתחבר אליי, למילים שלי, למי שאני, ולמה שאני מביאה, והאם זו בכלל המטרה? ואיך אני אוכל להיות מי שאני כשכל מה שמעסיק אותי זה ה- ״פליז, תאהבו אותי״ שזה מה שמניע אותנו בני האדם, הרצון שיאהבו אותנו, שיקבלו אותנו ולהרגיש שאנחנו שייכים.

אני אמנם חיה בשלום עם עצמי, אבל גם אלו בינינו שחיים טוב בעורם גם להם יש ימים לא קלים, וגם אותי החיים מאתגרים.

אז ניסיתי להבין איך אני יוצאת עכשיו לעולם, כותבת את אשר על ליבי, חושפת ומראה את הצד הפגיע לוחצת על פרסם, ולא מתחרטת.

כי בינינו זה תרגיל בלהיות גם פגיע וגם חסין.

וזה המחיר שעושים אלו שיורדים למגרש, שעולים על הדשא או שמקפצים על הבמה או סתם כותבים את מה שעל הנשמה.

הם נחשפים ולא, לא לשם החשיפה כי עוד אף אחד לא קבל 100% אהדה.

כי יש בחשיפה התמודדות, ראשית עם האני הפנימי, ושנית עם הפרסונה החיצונית. זו שאתם פוגשים בה בכל יום שנראית ככה וככה, ובעיניכם היא כזו וכזו ובפנים אני חווה אותה אחרת לגמרי, כי הרי יש לנו קילומטרז' ארוך, הרבה חוויות מעצבות הרבה סדקים ושריטות. הרבה אירועים חיוביים ומעצימים שבינינו כמה שהם יפים ויקרים לא משתווים לרגעים הקשים.

אז אני מבינה שאם בכתיבה שלי אני רוצה להתחבר אל מי שקורא אותי אני צריכה להיות אותנטית ולחשוף את האני האמתי שלי, שלא פעם גורם לי להרגיש לא בנוח. לא כי חלילה אני מקולקלת כי פשוט ככה אנחנו בני האדם מחווטים, אנחנו רואים את עצמנו דרך עייני האחר – וכך אם לרגע ג'ינג'ית מסויימת עוברת

ואומרת לי "לא התחברתי לפוסט שלך" מיד אני אסתכל על עצמי דרך עיניה הכחולות

ואוריד לי פטיש 5 קילו על הראש ואשלוף את כל הארסנל שאספתי לאורך השנים על החולשות שלי.

ברנה בראון, חקרה את נושא הבושה והיא מגדירה את זה כפחד מניתוק,

היא אומרת "כדי שקשר אנושי אמיתי יתרחש אנחנו חייבים לחשוף את האני האמיתי שלנו,

שלא אחת אנחנו מתביישים בו.

אנחנו תוהים אם יש בנו משהו שאם אנשים אחרים יראו או יידעו כבר לא נהיה ראויים לקשר אנושי. זוהי בושה".

הרצון שלי לכתוב, הוא בעצם רצון להתחבר, ראשית להתחבר לעצמי דרך החפירות והנבירות הפנימיות. ושנית אתכם, החברים, הקוראים. כשאנחנו מתחברים דווקא מהמקום החשוף, הפגיע, שם יש מקום לחיבור עמוק ואותנטי. הנה הורדתי את כל המסכות – "זה אני" ויש לי רצון לחיות את החיים באופן מלא.

בעקבות ההרצאה המצוינת ב-TED של ברנה בראון על פגיעות הצלחתי

להבהיר לעצמי שלהציב את עצמי במצב חשוף של פגיעות דווקא דורש הרבה אומץ. היא מגדירה פגיעות – כסיכון רגשי, חשיפה וחוסר וודאות.

יש משהו בפגיעות ובהימור הזה,

של להיות מי שאני לכתוב את זה שחור על גבי מסך לבן, שגורם לי להתעמת עם הפחד הכי עמוק שלי – להיות שלמה עם מי שאני, להתמודד באומץ עם כל המשפטים שמתחילים ב"מי את": מי את שתכתבי בלוג? מי את שתעלי תמונה של עצמך בבגדי ספורט? מי את שתהיי השראה?

אבל דווקא הפחד – וההתמודדות אתו זה המקום שאני שואפת להיות בו, כי הדיבור עם הפחד, להסתכל לו בלבן של העיניים דווקא מקטין אותו או לפחות מגדיל את היכולת להתמודד אתו.

אז גם עכשיו שאני כותבת את הפוסט הזה אני לוקחת איתי את הפגיעות ואת הפחד אבל כמו שאומרת אליזבת׳ גילברט אני מצרפת את הפחד איתי לנסיעה, אבל הוא יישב בספסל האחורי ולא, הוא לא ייגע בהגה הוא לא יחליט לאן נוסעים הוא לא ייבחר מוזיקה אני אקח אותו איתי אבל אני אהיה הנהגת הראשית.

אז ברוך הבא למסע אדון "פחד"! ותודה לג'ינג'ית על ההשראה!

#lifelessons #כתיבה #עתיד #התפתחות #שירהאורןקינן #בלוג #התפתחותאישית #אימון #קואצ39ינג

2 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017