על קפה, כומר ואחדות



​השבוע אביגיל חיטטה באחת ממגירות ההפתעות שלי

מכל ההפתעות היא הגרילה שרשרת עץ, שרשרת תפילה,

רק שעל השרשרת הזו לא תלוי פון-פון צבעוני אלא – צלב.

צלב שכתוב עליו באותיות לועזיות "ירושלים".

היא מיד שאלה אותי מה זה,

"שרשרת" עניתי.

אבל משהו בי נע באי נוחות,

חשבתי על זה שהבת שלי אוחזת צלב כרגע שנמצא אצלנו בבית ועם כל הפתיחות והליברליות שהייתי רוצה לייחס ולנכס לעצמי, צלב קטן מעץ גורם לי לנוע באי נוחות בביתי שלי.

זו לא הפעם הראשונה שאני מתהלכת בעולם עם פרדיגמת הצלב שלי.

8 שנים באיטליה, אתם מתארים לעצמכם כמה צלבים ראיתי,

בכל זאת למדתי אדריכלות כך שכנסיות ומוטיבים נוצריים היו חלק מהותי מחיי היום יום שלי.

ביקרתי ביותר כנסיות מבתי כנסת, ובכל זאת משהו בסמל הזה עדיין נתפס אצלי כמשהו שלילי.

באחת מהנסיעות האחרונות שלי לאיטליה הייתה לי תקרית מעניינת, אמנם לא תקרית דיפלומטית אבל לא רחוקה.

בזמן שעמדתי בתור לביקורת דרכונים,

נעמד לידי בחור והתלבט בין התור של בעלי הדרכון האירופאי לבין שאר בני התמותה.

ואז הוא שאל אותי באיטלקית באיזה תור אני עומדת ואני עניתי לו גם באיטלקית שזה התור של מי שאינו מהאיחוד ושהוא יכול ללכת לתור הקצר יותר.

מכיוון שלבש את משקפי השמש שלו בטרמינל ופנה אליי באיטלקית הסקתי שהוא לא אחר מאשר איטלקי.

אבל הוא הפתיע ואמר לי: ״לא, אני לא איטלקי-

אני מלבנון״​​.

אני עניתי לו בחיוך גדול,

והוא מיד הבין שמאחורי החיוך יש משהו מעניין ושאל: ״מאיפה את?״

אז אמרתי לו: "אני שכנה שלך״

הוא מיד הוריד את משקפי השמש שלו ושאל:

״את מישראל?״

עניתי שכן והוא נרגש, אמר:

"תמיד רציתי להכיר ישראלי",

ואני חשבתי לעצמי לא נורא הוא ייאלץ להסתפק בישראלית.

מאותו הרגע התחיל בינינו "רומן" בטרמינל,

הרומן בגרשיים לא רק מהסיבות הברורות אלא גם כי הוא מיד הסביר לי שהוא כומר.

וכך הזדחלנו לנו ביחד עם התור לעבר בקורת הדרכונים.

הוא בינתיים סיפר לי שהוא חוזר ללבנון בפעם הראשונה אחרי 4 שנות לימודי כמורה באיטליה,

ועכשיו יקבל לידיו כנסיה וקהילה.

עוד אנחנו עושים את דרכינו לקבל חותמת בדרכונים הבעייתיים שלנו מהמזרח התיכון וכבר הספקנו לעשות בינינו הסכם עקרונות. והסכמנו שאם מלחמה ושלום היו עושים אנשים מהיישוב ולא פוליטיקאים כנראה שלא היו מלחמות בעולם.

אחרי שזכינו שנינו בחתימה בדרכונינו,

חשבתי שניפרד כידידים וכל אחד יעשה את דרכו לגייט שלו.

אבל הכומר החתיך הזמין אותי לקפה,

ואני לא יודעת אם אי פעם כומר חתיך הזמין אתכם לקפה באיטליה,

אבל באיטליה לא מסרבים לקפה ובטח לא לכומר.

תוך כדי מסע הכומתות לגייט גילינו שאנחנו שכנים

גם על המפה וגם בגייטים,

וכך התיישבנו לנו בבית הקפה הסמוך לגייט שלו ושלי,

אני ישראלית, יהודיה הוא לבנוני, נוצרי – כומר,

שותים לנו קפוצ’ינו בשדה התעופה של מילנו.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי בכל השנים שגרתי באיטליה הכרתי לבנונים, איראנים, טוניסאים ועוד.

תמיד הסתדרנו, תמיד הייתה שפה משותפת.

טוב נו, חוץ מפעם אחת, בימיי מלחמת לבנון השניה בשנת 2006 שחברה לספסל הלימודים – לבנונית, לא יכלה לחזור הביתה בקיץ, כי טיסות מאירופה לא נחתו בלבנון. אני דווקא כן חזרתי אבל אני לא יודעת של מי הקיץ היה יותר מוצלח.

וכך כמו בסצנה מסרט איטלקי יושב לו כומר לבנוני ובחורה ישראלית יהודייה,

מדברים באיטלקית,

על דת, פסיכולוגיה ופילוסופיה.

על ייעוד, הגשמה והארה.

שיחה מרתקת שאפילו יצאתי ממנה עם רשימת ספרים לקריאה.

בזמן שישבנו הוא סיפר לי על ישו ועל כל מיני קדושים,

סיפר שלמד יהדות וכמובן את הברית הישנה ובכל זאת הרי אנחנו סוג של משפחה.

ואז הוא הוריד את משקפי השמש שלו וסיפר לי שהוא סובל כבר כמה שנים מאיבוד ראייה, אבל בתמורה לראייה חושיו התחזקו והתחדדו והוא יכול להרגיש אנרגיות באוויר,

הוא אמר לי שהוא התפלל לאחרונה לאלוהים לפגוש יהודי מישראל.

זו היתה באמת שיחה מרגשת, לי לא יצא מעולם לדבר עם כומר, אדם רוחני, מאמין ובעל יכולות מדהימות, הוא הוכיח לי שהוא אמנם את הראייה שלו מאבד אך היכולות שלו לראות אותי בכזו שקיפות ובהירות השאירה אותי חסרת מילים ולא פעם עם דמעות התרגשות בעיינים.

רגע לפני שנפרדנו,

הוא נעמד ושאל אם הוא יכול לתת לי מתנה,

ואני מנומסת כתמיד השבתי בחיוב ובראש כבר הבנתי שלא תהיה לי ברירה אלא לעבור שוב בביטחון של אל-על!

ואז הוא הוציא מהכיס שלו את הרוזריו שלו.

שרשרת החרוזים עם הצלב שחרוט עליה בלועזית ״ירושלים״.

מושיט לי אותה ואומר שהוא רוצה שזה יהיה שלי.

נרגשת מאוד מהנדיבות שלו הבנתי שהמפגש הזה לא היה מקרי ושעליי לקחת את השרשרת עם הצלב.

הוא אמר לי שהוא מתכוון להתפלל בשביל המשפחה שלי ובשבילי במסה של כל יום ראשון.

המחשבה שכומר בלבנון יתפלל לשלום משפחתי בכנסייה רגשה אותי עד מאוד.

כשנפרדנו כל אחד לדרכו, הסתכלתי שוב בצלב.

מצד אחד כבר גרתי בבתים עם שותפות נוצריות והיו בהם צלבים, מצד שני הרגשתי מעט אי נוחות להביא צלב אליי הביתה לישראל.

זה מיד הזכיר לי סיפור משעשע.

בשנה השלישית שלי באיטליה חליתי כל החורף בדלקות גרון קשות.

בסוף החליטו שצריך לנתח אותי ולהוציא לי את השקדים מהרגע לרגע.

למחרת הניתוח אימא שלי הגיעה לאיטליה ונכנסה לחדר שבו ישנתי בבית החולים.

אני מתאוששת מההרדמה אבל היא כבר הספיקה לשים את עיניה על ישו שתלוי לי מעל הראש, ממוסמר לצלב עץ, מדמם וראשו שמוט.

אמא שלי לא היססה לרגע ומיד לקחה מגבת, הורידה אותו ושמה בארונית.

שתינו נשמנו לרווחה.

אבל אז האחות כמעט הרגה אותנו כשנכנסה לחדר ולא ראתה את ישו המעונה מעל ראשי.

אז שתינו בלענו את הרוק, אני קצת פחות בעצם ונתנו לישו להישאר צלוב במקומו.

בשנים הראשונות שחייתי באיטליה הרגשתי שהיהדות והישראליות שלי עטפו אותי ושמרו אותי, הפרידו ביני לבין "האחרים" "השונים". הייתי נכנסת להמון וויכוחים וריבים, מיגנה עלינו היהודים והישראלים מפני "הבורים והשונאים". אלו היו שנים של פיגועים, מלחמת לבנון וישראל תמיד כיכבה במהדורות החדשות.

אך ככל שהזמן עבר גיליתי שאני לא כזו שונה ושיש יותר מן המשותף עם כל חבריי האירופאים מאשר שונה, הם ראו בי שווה בין שווים ואני לאט, לאט הורדתי את המגננות והנשק האוטומטי שהבאתי איתי מהבית.

הרגשתי שיכולתי להוריד את הכפפות, פחות לצעוק, פחות לדחוף יותר להקשיב ולהכיל, לא היה לי כבר צורך לצעוק "אני צודקת", או להצהיר "אני כאן" יכולתי פשוט להיות אני ולהרגיש חלק מהם.

דווקא כשהייתי חוזרת לארץ הייתי מרגישה זרה ובסוף כל קיץ הייתי חוזרת לאיטליה ונושמת לרווחה.

במפגש עם הכומר נזכרתי בכל מה שאיטליה למדה אותי לאורך השנים.

איטליה למדה אותי להיות שונה אבל שווה, היא לימדה אותי להפוך מדינה זרה לבית.

היא לימדה אותי לאמץ שפה ותרבות חדשים,

היא לימדה אותי סבלנות ורוגע.

היא קיבלה אותי בידיים פתוחות ומכילות ואני רוצה לדעת שחוץ מהאהבה האין סופית שיש לי לאדמה הזו,

לתרבות, ליצירה, ולאנשים היפים של האומה הזו, אני יכולה לשאת איתי בשלווה צלב הביתה בדיוק כמו שאני התקבלתי באהבה באיטליה של שנת 1999.

ועכשיו כשאני רואה את הצלב הזה במגירה אני רוצה שהוא יזכיר לי קודם כל שבבסיס יש יותר דברים שמחברים אותנו מאשר דברים שמפרידים בינינו.

שהצלב הזה יזכיר לי שיש אנשים מאחורי הגבול הווירטואלי שמתפללים לשלומי ולשלום ילדיי.

שהצלב הזה יזכיר לי שאנחנו יכולים לאמץ סימנים, סמלים ושלל אלמנטים שיפרידו בינינו אך בסוף או בהתחלה כולנו שווים, מאוחדים ומחוברים באחד שכולנו אנו.


4 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017