על ריצה והמרוץ אחר האושר



בתחילת השבוע התבקשתי לכתוב תובנות על מרתון אמסטרדם על ידי חבריי המופלאים לקבוצת הריצה, קורס האימון אתמול עסק בנושא האושר – נושא מרתק במיוחד.

לא רציתי לוותר על המירוץ וגם לא על האושר וכך חשבתי לחבר בין שני הנושאים מבלי לנסות לשכנע אתכם להתחיל לרוץ כדי להיות מאושרים.

ואז הבנתי שגם ככה אושר הוא משהו שאנחנו רודפים אחריו וממש כמו במרתון גם המסע אל האושר הוא ריצה למרחקים ארוכים.

כך נולד לו נושא הפוסט השבועי "המירוץ אחר האושר" נקווה שתהיו מאושרים בסופו או לפחות בקילומטרים הראשונים, אז תצטרפו לריצה?

אושר מככב בראש רשימות היעדים של כמעט כל אדם על כדור הארץ, כולם רוצים להיות מאושרים, כולם רוצים לגדל ילדים מאושרים, אפילו יש חברות שרוצות שהעובדים שלהם יהיו מאושרים – אושר הוא הגלולה הנחשקת, הגביע שבסוף המירוץ, נושא של לא מעט ספרים ומחקרים חמים במיוחד, בקיצור מי שיגלה את סוד האושר סופו להיות עשיר ומאושר.

כנראה המושג "המירוץ לאושר" לא סתם נולד, אין לי נתונים סטטיסטיים אבל יש לא מעט אנשים שלא מצאו עדיין את האושר ושלא מוצאים סיבות להיות מאושרים.

דווקא אנחנו הישראלים יחסית שמחים בחלקנו, מסתבר שאושר אצל הישראלים מתקשר גם לילדים, כן האלו מהפוסט הקודם, שמלכלכים ומבלגנים – מסתבר שהם מסבים אושר.

אושר הוא אמנם סובייקטיבי אבל בני האדם הם יצורים יצירתיים עד גבול מסוים ולכן מחקרים מראים שאושר מתקשר עבור רוב האנשים עם תחושת שליטה בחיים, קשרים משמעותיים, זוגיות, משפחה, ילדים, עזרה לזולת ועוד. רוב האנשים יכניסו את המרכיבים הללו במינונים שונים כדי לקבל את המתכון לאושר עבורם.

ובכל זאת לרבים מאתנו יש לא מעט ממרכיבי האושר כבר בצלחתנו, אך אנחנו לא מצליחים לחוש אושר ברוב הזמן. אושר הוא יותר גלולה רגעית, ההשפעה שלה היא לכמה שעות או ימים ומסתבר שגם זוכי הלוטו בעלי המזל חוזרים לאחר תקופה קצרה לרמת אושר זהה לזו שהייתה להם לפני הזכייה.

וכך בניסיון להעלות את רמת האושר שלנו אנחנו מחפשים אחר גירויים, מתמכרים לכל מיני דברים, מחפשים את האושר בדשא של השכן או השכנה או בקבוצת ריצה.

אני יכולה לאשר שריצה אכן מסיבה אושר, ספורט מוקדם בבוקר כשעוד כולם ישנים יוצר בו זמנית תחושת תסכול ועייפות אבל גם תחושת עילאיות וסיפוק עצמי – כזו של "יש ניצחתי את עצמי שוב!" אין כמו לעשות נוקאאוט לאני העצלנית והעייפה ולקפוץ מהמיטה בארבע וחצי בבוקר כשכל תא בגוף שלי צועק – "תחזרי לישון!". יש כמובן עוד שלל סיבות מדעיות מדוע ריצה מגבירה אושר אבל בשביל לקרוא על זה אתם לא צריכים אותי.

העניין הרב שלי ברוחניות ובחיפוש אחר משמעות הביא אותי להיתקל לא מעט בנושא האושר, ישנן הרבה גישות, נקודות מבט ותפיסות לגבי אושר. זה עניין דתי, רוחני, פילוסופי וגם מדעי.

זה נושא מרתק לא רק ברמה האישית אלא גם בנקודת מבט כללית על האנושות כולה.

כשהמנחה שלנו הציגה לנו בקורס את הגישות השונות על האושר הבנתי שאפשר להסכים על דבר אחד – אין הסכמה בקשר ל-מהו אושר וגם לא על הדרך להשיג אותו, אך יחד עם זאת כולם מסכימים שהוא נחוץ ונמצא בראש רשימת הרגשות והתחושות שאנו חושקים בהם.

לפני כמה שנים כשהתחלתי להתעניין בעולם ההתפתחות האישית הרגשתי שבעצם כל מה שהיה לי בחיים עד אותה הנקודה כבר לא מספיק לי כדי להמשיך הלאה, רציתי עוד, לדעת עוד, להבין יותר, לחיות נכון – הרגשתי שיש סוד לחיים מאושרים שאני עוד לא גיליתי.

זה תמיד נחמד לקנות עוד משהו חדש, אבל יש שלב שהשפעת האושר מתפוגגת כל כך במהירות עד שהרגשה של פתטיות משתלטת וגורמת לי להבין שהאושר כנראה לא מסתתר בכיסים של השמלה החדשה.

עניין חיפוש האושר והרדיפה אחריו הזכירו לי אגדה אינדיאנית עתיקה שאני מאוד אוהבת. האגדה מספרת על שבט אחד שהיה במלחמה מתמדת עם שבטים אינדיאנים אחרים. שבט זה פגע, זלזל וחי ללא ערכי מוסר. עד שיום אחד זקן אינדיאני זימן אחדים מהשבט לישיבה כדי לנסות להציל את המצב. הדרך היחידה שהוא מצא הייתה לקחת מהם את סוד האושר וההצלחה. הוא חשב רבות היכן יוכל להחביא אותו, כדי שהאדם לא ימצא את הסוד בקלות ולבסוף מצא את התשובה.

הזקן החליט להחביא את סוד האושר וההצלחה עמוק, עמוק באדם עצמו. המקום היחיד שלא יחשוב האדם לחפש בו. האגדה מספרת כי מאותו היום האדם חופר ומחפש את מקום האושר, למרות שהוא מצוי עמוק בתוכו.

לאגדה הזו יש הרבה ווריאציות שונות שמגיעות מתרבויות ומעמים שונים בכולן הרעיון זהה - האושר נמצא עמוק בתוכנו, אלוהים או זקן השבט החליטו איפשהו ומתישהו להחביא אותו עמוק בתוכנו.

וכך נדמה, אחרי שחיפשנו את האושר בחומר, בכסף, בסטטוס ובכל דבר חיצוני לנו ללא הצלחה או לפחות לא הצלחה ארוכה במיוחד, לא נותר לנו אלא לחפש את האושר במקום אחר.

אחת ממתנות החיפוש הרוחני היא שהמיקוד מופנה פנימה, אל תוך הנשמה, אל אלוהים אבל לא זה החיצוני לנו, לא ההוא הגדול שבשמיים אלא לחלק האלוהי שבנו, כי הרי אם נבראנו בצלמו אז גם בנו יש מן החלקיק האלוהי.

כשמתחילים לשחות בביצת ההתפתחות האישית והרוחנית, מגלים אט אט את כל הסודות שמרכיבים חיים מאושרים יותר, שלווים יותר ומסופקים יותר. ביצת ההצלחה והאושר היא מעין משקה שרקח לו דרדסבא אחד, היא מורכבת מהרבה דברים ולכולם יש חלק באושר שלנו.

כל אחד מאתנו סולל לו דרך אחרת אל האושר וזו הסיבה שלרוץ מוקדם בבוקר לא יביא אושר ל- 100% מהאוכלוסייה אבל המירוץ אחר האושר מתחיל כמו כל ריצה ארוכה בכוונה ובהתכווננות.

וכך אחרי ששחיתי לי בביצה הזו במשך תקופה לא קצרה הבנתי אתמול במהלך השיעור שאת ההגדרה של מהו האושר עבורי אני מגדירה לעצמי, בדיוק כמו כל בחירה מודעת אחרת שאני עושה.

אחד הדברים שאני שמחה שהכנסתי לחיי בשנים האחרונות זה את הריצה. הריצה פוגשת אותי הרבה פעמים במקום לא נוח, לא השעה, לא המקום, לא הבגדים, לא איך שאני נראית, לא הזיעה, לא העליות, לא המהירות, לא הקושי הפיזי בקיצור למעט החברות והחברים לדרך, הרוב הוא קשה.

פעם משהו אמר לי שבקושי אנחנו פוגשים את אלוהים. אם הבנתי אותו נכון אז נדמה לי שהוא התכוון שברגעי הקושי - שם אנחנו מתפתחים, שם אנחנו עושים עבודה עם עצמנו, מתנתקים מהאגו, מההרגלים וההתנהגויות הלא מקדמות ומגלים כוחות, יכולות ועוצמות שלא ידענו על קיומם. פעם קראתי שאנחנו בני האדם משתמשים רק באחוז מאוד קטן מהיכולות שלנו ואם היינו יודעים עד כמה אנחנו עצמתים כנראה היינו נבהלים.

וכך יוצא שהריצה מעניקה לי הרבה יותר מרק יתרונות פיזיים וכימיים, היא עוזרת לי לצמוח ולהתפתח לפגוש את עצמי במקומות קצת יותר קשים וללמוד להתמודד גם אתם בהצלחה.

בריצות ארוכות מדהים לגלות שהרגליים והראש שלנו מתכווננים למרחק. אם אני יודעת בבוקר שאני רצה 10 ק"מ אז הגוף שלי מתכוונן למרחק הזה בדיוק. כשאני קמה לריצה של 20 ק"מ הגוף שלי מתכוונן ל- 20 ק"מ והקילומטרים האחרונים של כל ריצה ירגישו קשה באותה המידה.


בנוסף לריצה יש מרכיב מאוד חשוב באושר שלי ואותו אני שמה במקום הראשון. הוכרת תודה.

אני מודה ומתוודה שפעם זה היה נראה לי פתטי אך כל תפיסת העולם שלי השתנתה מאז שלמדתי להכיר תודה על כל דבר קטן.

תמיד חשבתי שאני ברת-מזל באופן מיוחד. תמיד שמחתי שדברים הסתדרו לי בקלות, שהשגתי דברים שמאוד רציתי אך תמיד זכרתי להיות בהוקרה על ה"מזל הטוב" שנקרה בדרכי.

בשנים האחרונות אני מבינה שאת המזל הזה אני מזינה בעצמי מעצם הכרת התודה שלי, "מודה אני" זה השיר הראשון שאני שמה לי באוטו בדרך לאימון הבוקר, וזה גם הצלצול שלי בשעון המעורר.

תזכורת להודות על עוד יום ועל עוד הזדמנות לחיות את החיים המופלאים האלו.

בכל ערב לפני השינה אנחנו שואלים את הילדים מהם 3 הדברים הטובים שקרו לכם היום, הם בתמימותם החמודה אף פעם לא מסתפקים בשלושה ותמיד מונים רשימה ארוכה של דברים בנאליים כמו "היינו בגינה", או ש"הקראת לנו ספר" או דברים שהם ממש אוהבים כמו ללכת ל"נונה" (סבתא שלהם - היא מותג ולכן קוראים לה נונה באיטלקית).

הוכרת תודה ובכלל ראיית הטוב גם על מה שפחות טוב עוזרת לי אישית להגביר את רמות האושר גם בלי הצורך לעשות משהו מיוחד, היא נותנת לי תחושה של עוצמה והבנה שהאושר אכן נובט בתוכנו ויש לנו את היכולת לגדל אותו ולפתח אותו עד שהוא ממלא אותנו מבפנים בלי הרבה צורך במקורות השקיה חיצוניים.

ובחזרה ממרכיבי האושר לריצה. יום לפני המירוץ נתקפתי כמו כולנו בחרדה – האם אני מספיק מוכנה? האם אני אשפר תוצאה? האם אצליח לרוץ וליהנות?

באימונים פיזיים אנחנו מתרגלים לסבול. ממש כמו בחיים. אנחנו חושבים שאנחנו צריכים לשלם מחיר, שדברים צריכים להיות קשים ושאי אפשר גם להשיג מטרות וגם ליהנות.

אבל זו הייתה המטרה שלי – וכך או אחרת הייתה לי כוונה להשיג אותה!

כשרצתי בשנה שעברה את חצי מרתון תל אביב – סבלתי!

סבלתי בכל רגע.

כל קילומטר מה 21.1 ק"מ היה ארוך, מייגע וכואב. כשהגעתי לקו הסיום אחרי שהשותף שלי כבר היה מלא ספקות אם אני מגיעה לקו הגמר או לא - רק רציתי לבכות.

כלומר בכיתי – רק חיכיתי למצוא את נמרוד ואז - בכיתי.

הייתי מאוכזבת מהכל!

מהתוצאה, מהריצה, מזה שלא נהניתי אפילו לא לדקה.

הגעתי לקו הסיום, קבלתי מדליה אבל אז נזכקתי שבעצם בכלל לא נהנתי.

כשהתחלתי להתאמן למרתון אמסטרדם, אמרתי בלב אני רוצה ליהנות – אני רוצה לרוץ 21.1 ק"מ וליהנות מכל מטר ובכל קילומטר.

חבר יקר היום אמר לי - הריצה היא משל של החיים בכל רגע במירוץ יש עבר, הווה ועתיד. בכל רגע אתה נמצא בהווה, המטרים והקילומטרים שגמעת מאחור הם העבר ואלו שעוד לפנייך הם העתיד – וכך תוך כדי הריצה אנחנו לומדים להיות נוכחים ברגע הזה, במטר העכשווי ורק בצעד הזה, הצעד הבא כבר שייך לעתיד.

ואכן בכל ההכנות שקדמו למרתון, חזרנו ושיננו אני והשותפות המקסימות שלי את המנטרה "באנו ליהנות" עוד דקה בשעון, פחות דקה בשעון לא ישנו דבר העיקר שנהנה, מהרגע וברגע עצמו בלי לחשוב על כל המטרים הבאים.

ואכן כשיש כוונה אז גם יש תוצאה!

לאורך כל הריצה חייכתי, אפילו כשהברכיים כאבו לא העזתי לחלוק את זה עם השותפות היקרות שלי לריצה- טל וליזה.

פשוט המשכתי לחייך והכאב ראה עם מי יש לו עסק התקפל והוריד פרופיל.

לאורך כל המסלול עמדו להקות ודיג'אים שהקפיצו אותנו וגרמו לי לרקוד תוך כדי ריצה. עוד היו על המסלול ועודדו הם הילדים זהובי השיער שעמדו לאורך כל הדרך והושיטו את ידיהן הקטנות כדי לתת לנו "כיף תמורת כוח" – ואכן זה נתן המון כוח.

החיוך, הכוונה עזרו ודחפו, הקושי והכאב לעומת זאת פינו את מקומם כי אף אחד לא הזמין אותם.

אבל לא על הריצה לבדה – כי הרי בסוף מה שהכי מרגש והכי מסב לנו אושר הם האנשים שרצים לידנו.


לא לחינם היא נקראת "קבוצת ריצה", הריצה לבדה כנראה לא הייתה מקימה אותי מוקדם בבוקר אבל הקבוצה זה כבר סיפור אחר. מסתבר שהקילומטרים שגמענו ביחד, הזיעה המשותפת, העליות והירידות תרתי משמע יוצרים חיבורים, חברויות וקשרים מסוג אחר.​​

בריצה כמו בחיים לפעמים אתה למעלה ולפעמים למטה, לפעמים אתה מושך ולפעמים משהו מושך אותך, הסביבה כמו בכל דבר עושה את ההבדל.

איש חכם אמר פעם שאנחנו הממוצע של 5 האנשים הקרובים לנו.

ולחברים, השותפים שלי לקבוצת הריצה אני רוצה להידמות.

​​ועכשיו אחרי שהמטוס כבר נחת, כולנו תלינו את הנעליים והמדליה, הבנתי שאושר הוא משהו שאנחנו בוראים ויוצרים. לפעמים אנחנו רצים אחריו ונדמה שהוא רק מתרחק, לפעמים הוא אתנו על המסלול, בעיניים של השותפות לריצה, בלפגוש את המאמן שמחכה לנו בקילומטר ה-15, בחיבוק שמחכה בסוף המסלול או אפילו בבירה והצ'יפס שמחוץ לאצטדיון.

הכוונה היא זו שמאפשרת לנו למצוא את האושר בדברים הקטנים שנמצאים בכל רגע בחיים, זו בחירה מודעת לראות אותם וליהנות מהם בזמן הווה. ולכן גם אם האושר שלכם לא נמצא על מסלול הריצה, צאו, מלאו עצמכם בכוונה וחפשו אותו עד שתמצא האבדה.

שירה

#ריצה #אימון #קואצ39ינג #שירהקינן #התפתחותאישית #בלוג #בלוגאישי

22 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017