על פחד אהבה והאח הגדול



כשראיתי את הפרסומת של האח גדול לפני כמה שבועות סוגרת עליי מכל בניין גבוה על איילון התמלאתי כעס.

ישר חשבתי: ככה זה נראה כשהאגו שלך גדול מדיי כדי להכיל את העובדה שיש אשכרה אנשים במדינה הזו שיעדיפו להיות בחוג מקרמה של מגדלי הים התיכון ולא לראות את האח הגדול.

לא במקרה הם כתבו לאלו ״שלא רואים...״

בתור אחת שלא רואה, ושלאורך השנים במצטבר אולי ראיתי חמש דקות של פרסומות או פרומואים למינהם, מיד עלתה לי הג׳ננה.

התאפקתי אבל מאוד רציתי להעלות פוסט בנושא.

ניסיתי לחשוב למה זה כל כך מפריע לי, הרי זה שלהם לא שלי,לא?

לפני כמה לילות לא הצלחתי להרדם,

התעוררתי ב 2:30 עם שלושה ילדים קטנים אהובים ולגמרי שתלטנים במיטה שלי.

ופתאום הבנתי מה כל כך מפריע לי.

בפרסומת של האח הגדול פונים לכל השבעה מיליון פלוס ואליי - אלו שלא צופים באח הגדול ואומרים לנו ״אתם כמונו״, אתם רוצים שנחשוב שאתם יותר טובים מאיתנו, שאתם שונים, שאנחנו צופי האח הגדול אנחנו הרוב ואתם המיעוט. ושבעצם כולנו אותו הדבר, כולנו צריכים לאהוב את אותו הדבר, לצפות באותה הטלויזיה ולא להיות שונים מדיי.

אחד הדברים הראשונים שלומדים כשמתחילים לתהות לגבי קיומנו בעולם, כשבוחרים לשאול שאלות ונפתחים לעולמות חדשים זה שלא הגענו סתם לעולם הזה.

כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד, חלק מהפאזל והרקמה האנושית שברא אלוהים.

עצם בריאתנו היא ההוכחה שהיינו חסרים בעולם, כי אלוהים הוא מושלם ושלם ולא היה עולה בדעתו לברוא משהו שלא יעזור או יתרום את חלקו להתפתחות של היקום.

פעם משנן שאל אותי, תגידי את חושבת שנמלה או עלה חושבים לעצמם אוף למה באתי לעולם הזה? למה זה טוב?

כמה שזה נשמע אבסורד ככה זה נכון. במיוחד לגבינו בני האדם.

כבר 10 שנים שאין לנו טלוויזיה בבית. גילוי נאות לא כולל קיץ 2014 וקיץ 2010 שבהם שנוררנו טלויזיות כדי לצפות במונדיאל, הרגל שסגלתי לי בשמונה השנים שגרתי באיטליה, כי ככה זה שאתה גר במדינה שזוכה במונדיאל (פו.פו פו פו...)

וכן אם למשהו יש טלוויזיה מיותרת לקיץ 2018 אנחנו בעניין...

כשהתחלתי לפני שלוש שנים לקרוא ולשמוע הרבה תכנים בתחום ההתפתחות האישית אחד הדברים הראשונים שהבנתי זה שהתודעה שלנו היא כמו ספוג ושכל מה שאנחנו חווים היא סופחת וקולטת ושומרת במעמקי התת מודע, וכמו שאנחנו שומרים על הגוף שלנו מחומרים מסוכנים, ממאכלים לא בריאים אנחנו צריכים להגן גם על התודעה שלנו מכל מה שהיא סופגת.


כשהבנתי את זה, מיד הפסקתי לצפות בחדשות (במחשב) להכנס לאתרי החדשות, ולקרוא עיתונים.

ההבנה שכל הסטייט אוף מיינד המאוד אלים, רדוד ותוקפני נקלט אצלי ונאגר הובילה אותי לעשות "דיטוקס" של כל הדברים האלימים והלא משרתים בעליל.

אני לא רואה סדרות אלימות, לא רואה סרטי מתח, לא רואה אולפן שישי ובגדול לא יושבת סביב מדורת השבט התקשורתית.

מסרבת בתוקף שיושיבו אותי מול סרט אימה שגורם לי לחשוב שהעולם הוא מקום קשה, אלים ושטבע האדם הוא רע, שכולם גנבים ושגם אני יכולה לשכוח את הילד שלי באוטו וכו׳.

אז למה בעצם כולם רוצים שנחשוב שאנחנו כמו כולם?

חשבתם על זה פעם, חשבתם את מי זה משרת, חשבתם מה זה עושה לנו?

אני מוכנה לקבל את זה שאני כמו כולם, רק אם בכולם הזה נמצאים כל ה 9 מיליארד בני האדם שחיים על כדור הארץ, רק אם אנחנו באמת שווים, רק אם אנחנו באמת אותו בשר ודם.

יש ספר שהשפיע עליי יותר מכל בשנים האחרונות, שמעתי אותו כבר חמש פעמים, ואני קוראת בו מדיי שבוע.

"בחזרה לאהבה" הוא ספר הבכורה של מריאן וויליאמסון, אישה שהיא השראה אדירה עבורי. בזכותה שנה שעברה ישבתי שעתיים שלמות בהרצאה שלה בכנסייה במנהטן, עוד אכתוב על הערב ההוא ואצטט רבות את הספר ואת מריאן בעתיד, אבל הפעם בחרתי את הציטוט הכי מפורסם ששנים הוא שיוך בטעות לנלסון מנדלה אך הוא נכתב אי שם בשנת 1992 על ידי מריאן עצמה:

"הפחד העמוק ביותר שלנו

אינו מפני חוסר היכולת.

הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה

שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה.

האור, ולא הצד האפל שבנו,

הוא שמעורר בנו חרדות.

כל אחד מאתנו שואל את עצמו:

מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך

מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר!

למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?

אנחנו ילדים של אלוהים.

כשאנחנו בוחרים לשחק את המשחק בקטן

אנחנו לא משרתים את העולם.

אין שום דבר נאור או מואר בצמצום האישיות שלנו

רק כדי שאחרים ירגישו נוח בחברתנו.

נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו,

הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו.

כל אחד מאיתנו נושא את הקסם הזה בתוכו.

כאשר אנחנו מרשים לאור הפנימי שלנו לזרוח

באופן בלתי מודע אנו מאפשרים

לאחרים לעשות את אותו הדבר.

כאשר אנו משתחררים מהפחדים שלנו

הנוכחות שלנו משחררת אחרים."


באופן מפתיע בכל הפעמים שנתקלתי בשלט החוצות של האח הגדול חשבתי על הציטוט מריאן ווילאמסון. על זה שאנחנו לא משרתים את העולם שלנו כשאנחנו משחקים בקטן, שאין שום דבר נאור בלצמצם את האישיות שלנו רק כדי שאחרים ירגישו בנוח בחברתנו.

זה בדיוק מה שקורה לנו כשאנחנו מגיעים לעולם, אנחנו נולדים עם היצירתיות, הדמיון, התמימות והרכות. אך עם השנים אנחנו עוטים על עצמנו את כל מה שאנחנו מקבלים בירושה מהמשפחה, הסביבה והחברה, למדנו לראות את העולם דרך העיניים של משהו אחר. למדנו שהחיים הם מאבק, תחרות, מחסור ואובדן. לימדו אותנו שאנחנו נבדלים האחד מן השני ושבגדול אנחנו לא מספיק טובים.

באנו לעולם באקט של אהבה, וכשהאהבה נמצאת בנו, ובמסע החיים על כדור הארץ למדנו ואמצנו את הפחד.

עצם היציאה למסע התפתחותי, רוחני, או בעצם הערעור על הקיים אנחנו זונחים את הפחד, את האמיתות השגויות שעליהן גדלנו ומגלים שוב את האהבה, שבאה לידי ביטויי בטוב לב, בנתינה, חמלה, שלווה, חדווה ,קבלה, הימנעות משיפוטיות ואינטימיות.

אז לצפות או לא לצפות ב"אח הגדול" זה לא העניין תדאגו רק שלא לצמצם את האישיות שלכם כדי שמשהו אחר ירגיש בנוח. כולנו מבריקים, מקסימים, מוכשרים, וכולנו צריכים לזרוח ולו על מנת לאפשר לאחרים לעשות את אותו הדבר.

במובן מסויים הציטוט הזה הוא גם התזכורת לעצמי שאני יכולה לכתוב את אשר על ליבי, שאולי לא כל אחד יפיק ערך מהכתוב אבל אולי בעובדה שאני "מרשה לאור הפנימי שלי לזרוח" אוכל לתת את ההשראה עבור משהו אחר לזרוח בעצמו, בדיוק כמו שרבים אחרים עשו עבורי לאורך הדרך.

תודה

שירה


4 views

שירה קינן

מובילה אנשים ועסקים בעולם של גם וגם

  • Facebook
  • YouTube
  • Instagram

@ כל הזכויות שמורות לשירה קינן 2017